אליס לא גרה כאן יותר

הסיפור המלא והמרתק על בג"צ אליס מילר, שהכריח את חיל האוויר לקבל נשים לקורס טיס. וגם: מה קרה בסוף עם אליס?

יגאל כנען , כ"ב בחשון תשע"ח

אליס מילר, ומאחוריה נעמי חזן
אליס מילר, ומאחוריה נעמי חזן
צילום: פלאש 90

השבוע חל יום ההולדת ה-22 של בג"צ שנוי במחלוקת: אליס מילר נגד שר הביטחון.

בעצם, אליס מילר הייתה רק הפרזנטורית. היו אלה "שדולת הנשים" ו"האגודה לזכויות האזרח" של הקרן החדשה לישראל שהגישו בג"צ יקר ומתוקשר נגד שר הביטחון, מדוע זה לא יאפשר לגב' אליס מילר להשתתף בקורס הטיס של חיל האוויר. זאת כחלק ממערכה פרוגרסיבית-פמיניסטית ארוכת טווח.

לרגל יום ההולדת, מישהי פרסמה פוסט מתמוגג לגיבורה אליס מילר, בפורום פייסבוק הנקרא "חובבי היסטוריה VIP". כיוון שיש לי קצת היכרות עם הנושא (כל פרט, יפורט בהמשך), הגבתי, שאליס גרמה נזק לחיל האויר. בן רגע הפכה סביבת הפוסט ל"פורום חובבי היסטריה": נשים עם שנים ושלושה (!) שמות משפחה, וגברים קטנים ומבוהלים התחרו בכינויי גנאי, קללות ומחיקת תגובה, והדרה מהדיון. נו טוף. זה כבר ידוע שהאדם הכי צר אופק הוא המטיף לרחבות אופקים, והסובלן מתגלה כהכי עצבני.
רציתי להגיב, וחשבתי שהעניין ראוי ליותר מאשר תגובה. אז זה מה שכתבתי.

לידיה ליטבק

ראשית, אביא בקצרה את סיפורה של אישה ראויה להערצה. לידיה ליטבק.

לידיה היתה נערה יהודיה ברוסיה של סטאלין, שנשאה עיניה למרום ורצתה ללמוד לטוס. היא נהייתה טייסת, ומדריכת טיסה אזרחית. עם התגברות המלחמה, רוסיה הייתה במצב נורא. רוב החלק האירופי היה כבוש. רוב חיל האוויר הושמד על הקרקע והרוסים שנדרשו לכל אדם כשיר, החליטו להקים כנף (מסגרת חטיבתית אוירית) של נשים טייסות. בגיל 20 לידיה הפכה טייסת יאק-1. היו לה אומץ לב, כישורי טיסה פנטסטיים, ותוקפנות. עד מהרה החלה להפיל מטוסי מסרשמידט גרמנים. לידיה הפילה ביום אחד שני מטוסים, הפילה אלוף טייס גרמני, וכך הגיעה ל 14 הפלות (12 מלאות ו 4 במשותף). היא הפכה לאגדה, גם בצבא הרוסי, גם בחיל האוויר הגרמני.

בשלב הזה החלה לעשות טעויות, ולשחק קלפים עם השטן: כינוייה היה "השושנה הלבנה", ולכן צבעה ציור זה באופן בולט על מטוסה. ביומה האחרון, בגיחתה השלישית לאותו יום, נעלמה בתוך ענן כששמונה מסרשמיטים גרמניים דולקים אחריה, והיא לבדה. הרבה דברים רעים אפשר לומר על הסובייטים, אבל גיבורים הם יודעים להעריך: היא קיבלה את העיטורים הבאים: גיבורת ברית המועצות, עיטור הכוכב האדום,עיטור לנין, עיטור הדגל האדום, עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה

אליס מילר

אליס מילר היתה ילדה למשפחה יהודית מבוססת מדרום אפריקה. מסוג המשפחות הליברליות העשירות שמקנות לילדיהם את העושר, התחושה שהפרט יכול הכל, המדינה היא רק מגרש המשחקים של הפרט, וההתנשאות על כל מי שאינו ליברל. הם עלו לארץ והתיישבו בהוד השרון. אליס עשתה קורס טיס אזרחי ובקשה להיות טייסת בחיל האוויר, דבר שלא היה ניתן בתקופתה. כאן יצרה קשר עם שני גופים שמאלניים פרוגרסיביים – "שדולת הנשים" ו"האגודה לזכויות האזרח" – ואלה, מגישי בג"צים אנטי ישראלים סדרתיים, וממומנים ע"י האיחוד האירופי, שגרירות ארה"ב, וקרן קונראד אדנאואר, שמחו לצרף אותה אליהם.

בחיל האוויר כבר היו טייסות בשנות ה-50 (זהרה לויטוב, יעל רום, רינה לוינסון), ואפילו טייסות קרב. זה נפסק - קצת מרקע הגיוני, חברתי, ומשיקולי עלות/תועלת. חיל האוויר מתוקף עצמו לא רצה בטייסות.
עמדתו האוטונומית של חיל האוויר היא לא דבר שיעצור את הקרנף הליברלי במרוצתו. השילוש הלא קדוש, אליס, העמותות ובג"צ הוציא יחד את הפסיקה, שתחזור בהמשך פעמים רבות, לגבי הרבה גופים:
הגוף השלטוני והעם (חיל האוויר) לא יודעים מה טוב.

אנחנו , העותרים ובג"צ, בשבתנו כראש חץ של המיעוט השמאלני במדינה, נחנך אותו.

חיל האוויר חרק שיניים אבל ידע שחייב לוותר. זה היה מבחינתו כאב ראש עצום.

ראשית כל הופר עקרון פשוט, שחיל האוויר עצמו קובע את קבוצת המגוייסים שלו. וזה חמור, כי הרי בכל מישור המסננת החיל אווירית מאד קפדנית, ומאד עושה הכללות כך שאחד ממאה מגיע לקורס. מסוננים מבוגרים מדי, וצעירים מדי, וערבים מדי, ועיוורי צבעים מדי, ואיטיים מדי, ופזיזים מדי... וסתם, כל מי שרופא או פסיכולוג מוצאים שעברו הרפואי או מבנה אישיותו מהווים בעיה. ושיהיה ברור. בכל תחום יכולים להיות חריגים לטובה: יכול להיות טייס מצויין בן 30, ואחר בן 16, וגם עיוור צבעים, וגם נכה – אבל לא. חיל אוויר פוסל ולא רוצה אוכלוסיות אלו. חיל האוויר לא מקבל ערבים לשירותו, ולא נערים בני 16, גם אם הם מאוד רוצים, ומאד ציונים.

שנית, חיל האוויר בנוי להתמודד עם נשים חריגות. טייסת אגדית כאמליה ארהרט כזאת. אם היא כל כך רוצה וכל כך טובה וכל כך נחוצה, נו טוף, מוותרים לפעמים. אבל כאן בג"צ כפה על חיל האוויר את כל שנתון הגיוס של הבנות.

שלישית, קורס הטיס כולל מבחנים קשים הבנויים על משקלים גבריים, מאמצים פיזיים גבריים. מבחנים אלו יסננו 95% מהנשים, בלי שנגיע כלל לטיסה.

רביעית, וכאן אנו מגיעים אל הליבה של ההתנגדות, שבמפתיע, לא מגובה בשום חוק. מלחמה היא עסק לגברים. המוות, האלימות, חוסר הרגש, הכפייה, השבי, דריסת הרגשות – ממש ממש לא מתכתב עם האופי הנשי. כשאין ברירה הכל הולך. בסטאלינגרד, בגטו ורשה – אבל כך סתם ?

ובהמשך לכך: האֵרוס, ייצר המין, הוא הדבר החזק ביותר בטבע. שילוב נשים וגברים במטלות לחימה הוא הרסני. לכידות היחידה נהרסת, שיקולים שלא ממין העניין, זנות, רגשות.

אפילו בלב המאפלייה, בין סטאלין להיטלר, אצל לידיה ליטווק ידעו זאת והקימו שלוש טייסות, לנשים בלבד. ויש עוד גורם חמקמק בחיל האוויר, שחיל האוויר עמד עליו במלחמת יום הכיפורים.

נקרא לו "תסמונת קלאב התעופה":

בכוחות הקרקע, גם בימי שלום יש חיכוך רב: מסעות קריעה, לכלוך רב, צפיפות לא נסבלת, מארבים, מגע נמוך עצימות עם אוייב, פיגועים – כל אלה מדמים קצת מלחמה, ומסננים את הלא מתאימים. בחיל אלגנטי כמו חיל האוויר היו טייסים מבריקים, דוגמני טיס, שפתאום, ב-1973, בלחץ אי ודאות, חברים הרוגים, מלחמה מתמשכת, קרסו. איך תסנן דוגמניות טיס?

טוב, אתם כבר יודעים שלליברלים אין א-לוהים. גם לא טובת המדינה והצבא, גם לא העדפת האוכלוסיה. רק התנ"ך הליברלי לנגד עיניהם. כל השיקולים הללו נדרסו ברגל קלה. גיהוק קל לאחר הקרואסון, ובג"צ מוריד פקודה.

מעניין שדרכה של אליס מילר לא צלחה בקורס טיס. וזה לא נורא, אבל המשך דרכה מורה משהו על הזן הזה של "גיבורות תרבות".

אליס מילר ירדה מהארץ והתחתנה עם בן של מיליונר הודי, לא יהודי. לבן זוגה האקולוגיה היא חשובה. בשלב מסויים רצתה אליס לחזור לארץ עם מיזם של בריכות שחייה ללא כלור. משרד הבריאות סירב. אליס פנתה לחברים מהעבר, בג"צ, כי למדה שזו דרך המלך במדינת ישראל. הנושא הזה לא היה על סדר היום של בג"צ והקרן החדשה ולכן אליס נשאה בעלות הבג"צ בעצמה, 150,000 ש"ח. ברופי זה היה יותר כואב. זו שרצתה לשנות אותנו, זו שאנו משלמים את המחיר של שגעונותיה, לא טרחה להשאר בארץ, או למצער להישאר בעם. אליס כמובן חזרה להודו. אליס לא גרה כאן יותר.

בנימין שליט

משהו בתבנית של הסיפור הזכיר לי זכרון עמום אחר.

רס"ן בנימין שליט נגד מדינת ישראל, 1970. רס"ן בנימין שליט היה הפסיכולוג הראשי של חיל הים. הוא נשא אשה לא יהודיה, אן גדס, ונולדו להם 3 ילדים. עד כאן הבעיות שלו.

אז היינו עדיין מדינה ריבונית, ונהוג היה רישום לאום בתעודת הזהות. רס"ן בנימין שליט בקש שמשרד הפנים ירשום את ילדיו כיהודיים על פי הלאום. משרד הפנים סרב. רס"ן שליט מוזהב הדרגות פנה לבג"צ. בג"צ, שהיה אז עדיין רק בית משפט, התנדנד, אבל נעתר לעתירתו, והחל את התהליך בו הוא כופה על מדינת ישראל התנתקות מדתה. הסערה שהתחוללה עקב הפסיקה אילצה את המדינה לתקן את חוק השבות בהמשך של אותה שנה, באופן שמגדיר מיהו יהודי.

כמו במקרה של אליס מילר, אף שהעתירה היתה מנופחת במלל ציוני כביר, אף שהיתה לו העזות לפתור את בעייתו האישית בשינוי כל האתוס הציבורי, לא עברו חמש שנים והוא ירד מהארץ. לשבדיה. לא עברו עוד שבע שנים והוא התגרש מאשתו. הוא נשא לאשה אחרת, גם היא לא יהודיה, ומת בלונדון, שדווקא חיכתה לו.

על שניהם אפשר לומר שהדת האמיתית שלהם היתה הפרוגרסיביות. בניסוח דתי, המאיר זווית אחרת – ארץ ישראל מקיאה עוברי עבירה.

ונחזור לעניינינו. מה קורה עם חיל האוויר?

ובכן במחיר עצום, חיל האוויר הוכיח שהשיטה הטובה ביותר לנפץ חלומות היא להגשים אותם. מתוך עשרות אלפי מלש"ביות סיימו, אחרי הורדת הסטנדרטים, ולפני שראינו ממש מלחמה, כמה טייסות קרב בודדות, וכמה עשרות של טייסות תובלה מסוקים ונווטות. מה שחיל האוויר טען לכתחילה.

כדאי לזכור: כל פעם שמנפצים תקרת זכוכית – יש קומה אחת פחות. הבחורות שסיימו הן באמת נפלאות, אחת אחת, אבל, חיל האוויר היום הוא קצת יותר יפה, וקצת יותר עדין, וקצת פחות טוב – בגלל הסיפור הזה. אבל מה. הוא מיושר עם האתוס של הקרן לישראל חדשה ובג"צ. ובינינו, זה מה שחשוב.

כותב שורות אלו, בדרגת סא"ל, שירת בחיל האוויר, כנווט קרב וכיועץ אווירי לכוחות הקרקע. בעל יותר מ-1,000 שעות טיסה במטוסי קרב, 6 שנים בסדיר ו-34 שנים בשירות מילואים.