בשבע מהדורה דיגיטלית

התל-אביבים החדשים

משפחת תור, שבחרה להחליף את מרחבי חוות מעון בנווה צדק מספרת על השיטה ליצירת קשר אישי בעיר ללא הפסקה

דביר עמר , כ"ז בחשון תשע"ח | עודכן: 13:30

"אחרי שמורידים את העטיפות, אין הרבה הבדל בין אנשים פה לאנשים בחברון". סלע ואורית תור
"אחרי שמורידים את העטיפות, אין הרבה הבדל בין אנשים פה לאנשים בחברון". סלע ואורית תור
צילום: שלומי יוסף

בערב הראשון שלהם בבית החדש בתל אביב, יצאו אורית וסלע תור לטייל בשדרות רוטשילד.

הסיבוב הקצר חשף אותם לראשונה בחייהם לאנשים, לפרצופים ולמראות שאפשר לפגוש רק בעיר ללא הפסקה. "ראינו את כל גוני הקשת, דברים שהעיניים לא היו מורגלות לראות", נזכרת אורית בהלם התרבות שאפף אותם. ברחוב לילינבלום פינת הרצל עצר סלע בבהלה ואמר לאשתו: "אימא'לה, אני לא מאמין שהבאתי אותך ואת הילדים לכאן, זה כמו שני קווים מקבילים ואני לא יודע איך הם יתחברו".

הפער בין משפחת תור, שנחתה אל החיים התל-אביביים בליבו הסואן של גוש דן הישר מקריית ארבע, חברון וחוות מעון, היה נראה באותם רגעים בלתי ניתן לגישור. אבל אורית וסלע בחרו לא להרים ידיים ולהמשיך במשימה שבחרו לעצמם.

"קיבלנו החלטה שאנחנו הולכים לשבור את הקווים המקבילים", ממשיכה אורית, ומגלה את השיטה: "החלטנו שאנחנו אומרים שלום לכל אדם ברחוב. אנשים עוצרים ומסתכלים עלינו: מי אתה? מה אתה? ואנחנו עונים: אנחנו חדשים פה, אתם מוזמנים לקפוץ". אמירת השלום השגרתית בעיניהם של סלע ואורית, כך התברר, היא אירוע חריג מבחינתם של חלק מתושבי העיר: "באחת הפעמים עצר אותי אחד האנשים ואמר לי: אני גר פה ארבע וחצי שנים, ואף אחד מעולם לא אמר לי שלום. ככה התחילו שיחות, נוצרו קשרים ואנשים התחילו להגיע אלינו הביתה. אם לא היינו אומרים שלום, היינו חיים עם עצמנו עד היום".

סלע הרגיש באותם ימים של ראשית הדרך שהוא ממש "עובד בלהגיד שלום", כהגדרתו. "הייתי יושב על החלון עם גיטרה, מנגן ואומר לאנשים שלום. היה מתפתח דיבור, אנשים היו נכנסים לכוס קפה ומגלגלים שיחה. בעקבות כך נוצרו לי קשרים עם המון אנשים. כיום יש אצלנו ערבי ניגון בעיקר סביב מלווה מלכה ובחגים. יושבים הרבה מוזיקאים ומנגנים, ותוך כדי מדברים ומשתפים ונוצרים המון דברים. אחד נהנה וכיף לו אז הוא מביא חבר, וכך נוצרת תנועה".

"רוצים להיות כמו סלע ואורית"

מי שמגיע במוצאי שבת לשכונה הציורית נווה צדק ביפו, במרחק נגיעה מהים, לא יתקשה לזהות את הבית של משפחת תור ברחוב שבזי. את פני הבאים מקדמים שלושה חלונות ענקיים מלאים באור. בבית פנימה סלון רחב ידיים ובו יושבים במעגל עשרות אנשים בסעודת מלווה מלכה. גיטרה, כינור, חליל, בוזוקי ופסנתר הם רק חלק ממגוון הכלים שנשמעים בחלל האוויר ותורמים לאווירה הקסומה. לחמניות ביתיות טריות, סלטים ושתייה מוגשים בשפע לבאים. פני היושבים בסלון לא מפסיקים לחייך ולשדר שמחה ואור. שירים עבריים כמו "שירת העשבים" מתנגנים לצד שירים חסידיים כמו "ענווים", "חמול על מעשיך" ואחרים. הרכב המשתתפים באירוע אינו שגרתי בעליל: רובם ככולם חילונים עם מראה תל-אביבי קלאסי, על הפסנתר מנגן יהודי חרדי, ועוד כמה דתיים לאומיים באים להתחבר לניגונים ולשירה. בין השירים, כשהוא אוחז בגיטרה, סלע מספר סיפור חסידי על הבעל שם טוב או מעלה רעיון מתורתו של רבי נחמן מברסלב, מקשר אותו למוזיקה או לעניין כלשהו בחיים האישיים, ולאחר מכן חוזרים הנוכחים לנגן.

רועי, בחור חילוני שנמצא כאן הערב לראשונה, הגיע בעקבות המלצה של חברתו, אבל את האחריות הוא מטיל על כוח עליון: "הסיבה שאני נמצא פה זה כנראה אחריות שלו מלמעלה", הוא מצביע לשמיים, "הוא הביא אותי לפה, ואני נהנה". אלכס, חילוני מתחום ההייטק, מסביר שהוא נמצא פה כי "כיף לי ואני נהנה, אז אני מגיע שוב ושוב".

נילי שגיא היא אורחת שכבר מרגישה לגמרי בבית אצל משפחת תור. כמו רבים אחרים, גם היא הגיעה לכאן דרך חברה משותפת, ומרגע שעברה את מפתן הדלת התאהבה במקום: "מהרגע שנכנסתי לבית שלהם, הרגשתי שהגעתי הביתה. מהר מאוד המקום הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. החום והאהבה שהם נותנים לכל מי שנכנס לפה הם מיידיים ובלי תנאים. הם לא באים להחזיר אותך בתשובה, הם פשוט נותנים לך אהבה ומעניקים לך חלון הצצה לחיים שלהם".

שגיא כבר הספיקה לבקר בלא מעט בתים יהודיים ובתי חב"ד במסגרת שיטוטיה בעולם, אבל כאן, היא אומרת, זה סיפור אחר. "הבית של סלע ואורית זה מקום שנכנס לך ללב והוא פה כדי להישאר. יש גרעין קשה של אנשים שהבית הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם. אני מכירה אנשים שמגיעים לפה, שהייתה להם חוויה לא טובה במפגש עם היהדות ופה הם קיבלו חוויה מתקנת. אני חושבת שאחד מן הסודות של המקום הזה הוא שאנשים מתאהבים ביהדות כי הם רוצים להיות כמו סלע ואורית, הם מהווים דוגמה ומודל ואנשים רוצים את זה לעצמם. לא בכדי עוברים פה מאות אנשים בחודש, ולדעתי אלפים בשלוש השנים שלהם בשכונה".

בית משפחת תור מארח עשרות אנשים גם לסעודות ליל שבת, וגם לאירועים מזדמנים נוספים, שהמשותף לכולם הוא המפגש הייחודי בין מאות צעירים ומבוגרים מכל המינים: דתיים וחילונים, אומנים ומוזיקאים, ישראלים ותיירים, שכנים ותושבי מרכז ודרום העיר.

"אנשים יכולים לבוא לפה גם בחגים", מספר סלע, "יש זרימה של אנשים לפה כל הזמן, תלוי בתקופות. בסוכות למשל היו פה המון אנשים בכל יום שהיינו בסוכה. אנשים יכולים גם לשלוח הודעה סתם על הבוקר: 'סלע, אפשר לקפוץ אליך לכוס קפה? אני רוצה לדבר איתך על משהו'. או: 'בוא ניפגש הערב לבירה בפלורנטין'".

מדוע אנשים מתל אביב מחפשים אצלכם בית?

סלע: "העניין של בית הוא מאוד מהותי. אחד הדברים שמאוד בולט פה הוא שלאנשים אין כל כך בית. יש להם בית במובן הפיזי של קירות והם שוכרים דירה, אבל לרובם אין בית בהגדרה של בית. הם עזבו את ההורים ולא הקימו עוד משפחה. המושג הזה שנקרא בית, עם התוכן שלו, זה אחד הדברים שהכי חסרים היום. עם כל התזות שקיימות היום והתיאוריות שבנו כנגד, אנשים חיים לבד בעולם וזו אחת המכות הכי קשות ואחד הדברים שאנשים הכי סובלים ממנו כיום. חלק ממה שקורה פה הוא בעצם אינטראקציה יותר אישית ופנימית שנוצרת בין האנשים".

אורית: "יש כאן חיילים בודדים ועולים חדשים שאין להם מקום בעצם, ואנחנו בשבילם המשפחה. בליל שבת, כשסלע מברך את הילדים, אנשים יושבים עם דמעות בעיניים. הם לא מבינים מה הם רואים בכלל. לחלקם זה מתחיל לרקום את החלום לגבי הבית שלהם. אחת הבחורות שהייתה פה אמרה לי: עד שלא ראיתי את הבית שלכם, לא חשבתי בכלל על בית. זה היה רחוק לי. פה אני רואה משפחה".

מה מיוחד בבית הזה שמושך אליו מאות אנשים, שלא מגיעים לשום מקום אחר שקשור ביהדות?

סלע: "אני לא משווה את עצמי למישהו, אני יכול לדבר רק על עצמי. אני חושב שמה שמושך אנשים לכאן זה שכיף להם. הם נהנים מהאינטראקציה ומהדיבור. גם אני מרוויח הרבה, המון סיפוק ושמחה בקשר עם האנשים, בלראות את הטוב שלהם. אני לא רואה הרבה הבדל בין אנשים פה לאנשים בחברון, אחרי שאני מוריד עטיפות. אחד החברים סיפר שבפעם הראשונה שהיה כאן, לאחר זמן קצר עמד ללכת, וכשבא ללחוץ לי יד הגשתי לו כוסית לחיים במקום. הוא אומר שזה מה שהחזיר אותו לכאן שוב. בעיר האינדיבידואליזם והבדידות מאוד חזקים. רגעים כאלה מטלטלים את האינטראקציה הרגילה מבחינתם".

קשה להתעלם מהחזות המובהקת של בני הזוג, שמתייגת אותם מיידית כמתנחלים, שלא לומר אנשי גבעות. אורית עם המטפחת, סלע עם הכיפה הגדולה והפאות הג'ינג'יות שלא מנסות להתחבא מאחורי האוזניים. אבל גם כאן, בלב התל-אביביות הבורגנית, באזורים שנחשבים למעוזי השמאל, מתברר שהסטיגמות מתנפצות, מה שנכון לשני הצדדים. סלע מודה כי הוא חשש בתחילה ממחסומים שהמראה שלו ייצור, אולם המציאות הייתה שונה לחלוטין. "בתחום הזה מאוד מאוד הופתעתי לטובה, ואני ממשיך להיות מופתע לטובה", הוא אומר בקורת רוח, "לדעתי, המציאות בתל אביב הגיעה לנקודה שאנשים ממש מחפשים עומק, רוח וקשר ממקום מאוד פתוח. אני גם מאמין שבסוף זה נוגע לקשר אישי. אני אוהב מישהו ומישהו אוהב אותי, שנינו מרגישים ככה ונוצר אמון. ממילא הזווית שאני מסתכל על מה שהוא אומר ולהיפך, היא ממקום של בוא נראה אם יש פה טוב, בלי כותרות של דת, אידיאולוגיות ומגזרים. כתוב: כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

אורית נזכרת בזוג הורים שביקשו מילדיהם, זוג צעיר, להפסיק להגיע לבית משפחת תור. אבל הזוג המשיך לשמור על קשר ואורית ליוותה אותם במהלך ההיריון ולאחר מכן בלידה. "שם נשברו החומות וההורים הבינו מי אני. לפני הברית, סלע למד עם הבחור על ברית המילה. בברית עצמה היו רק ההורים, הסבים והסבתות ואנחנו".

מבחינת הצעירים שמגיעים אליהם, אומרת אורית, ההיסטוריה הגיאוגרפית של המשפחה דווקא לא מהווה מחסום, ואפילו ההיפך: "לפעמים כשאנחנו חוזרים מנסיעה של כמה ימים לאזורי יהודה ושומרון, אנחנו מספרים להם איפה היינו ומה היה. זה יוצר התעניינות. הרבה חברים מחכים שנארגן נסיעה לחברון, לחוות מעון או לשומרון".

"כל אחד מהאחים הוא מתנה"

סלע תור (36), למי שהשם לא נשמע לו מוכר עד עכשיו, הוא אחיהם של הזמרים סיני וכוכבא תור, ושל אחד מראשוני מקימי המאחזים, יהושפט תור. סלע נולד וגדל בקריית ארבע. אביו אילן תור היה ממייסדי היישוב היהודי בחברון ומתלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק. "הרב צבי יהודה היה הסנדק שלי", מעיד סלע. אמו יונה היא יועצת חינוכית.

"אני מאוד שמח ומודה לה' בלי סוף על הבית שגדלתי בו. קיבלתי מההורים שלי המון והם מאוד תומכים בנו. באופי שלהם הם לא סקטוריאליים ואני לומד מהם הרבה". סלע הוא השישי מבין תשעה אחים. אחיו יהושפט הוא מנהל משק וממקימי חוות מעון; אחותו עינת נוקד, שהייתה נשואה לאייל זצ"ל, היא אומנית בחימר וציור ומתגוררת בחברון; אחריה תמר, נשואה לעורך דין דורון ניר צבי ומנהלת את "הצריף של תמרי" בחוות יאיר; גלעד מתגורר בחוות מעון והוא סופר סת"ם; סיני מתגורר ברמת השרון והוא זמר ומלחין; כוכבא מנגן בחתונות וגר בבת עין; ריבי שץ נשואה לנריה ומעצבת שמלות כלה, ואליקום גר בחוות גלעד ועוסק בבניה.

"כל אחד מהאחים שלי הוא מתנה עצומה בשבילי. לכל אחד יש זווית ייחודית והכול בא מההורים שלנו. כל אחד לקח את זה למקום שלו, ונוצרה בינינו אינטראקציה מגניבה מאוד. עם השנים, המרחק והילדים המציאות כבר אחרת, אבל האהבה בועטת". את ימי נעוריו חילק בין לימודים בישיבה התיכונית מצפה רמון לבין שהות בגבעות. לאחר מכן למד בישיבה בקבר יוסף ובמקביל התגורר בגבעה המזרחית ביצהר. לאחר נישואיו התגורר בקריית ארבע, אחר כך שש שנים בחברון, ולאחר מכן עברו הזוג להתגורר בחוות מעון. בשלוש השנים שלפני המעבר לתל אביב התגוררו בקריית ארבע. לפרנסתו עבד סלע כנגר ובהמשך כקבלן בנייה. "כשעברנו לתל אביב עוד עבדתי בבנייה בשומרון, במקביל לייעוץ. אבל באיזשהו שלב רציתי להשקיע פה". מאז הוא עובד בהכוונה וייעוץ אישי לזוגות ויחידים.

אורית (40) גדלה ברמת גן ולמדה בתיכון הרא"ה. לאחר שנת לימודים במדרשת שובה בעפרה למדה סיעוד בשערי צדק, ועבדה תחילה כאחות ובהמשך כמיילדת. כיום היא מיילדת בחדר לידה ליס-איכילוב בעיר. לבני הזוג שבעה ילדים. הבנות חותם (17), גפן (15) ומוהר (14) - שלושתן לומדות באולפנת מעלה לבונה, וארבעה בנים: יוסף אש קודש (12) גור אריה (10) אור חדש (7) ולב טוב (4).

איך נולדה ההחלטה לעבור לתל אביב?

סלע: "מדובר בסיפור שלי, אורית בהתחלה לא רצתה. כל החיים אני מחפש מה באתי לעשות, מה הנקודה שבגלל באתי לאוויר העולם ומה רוצים ממני. לחיות ולהעביר את העולם הזה בלאכול, לישון, להביא כמה ילדים, ללמוד קצת, להעצים את הידע ואת האנרגיות שלי וללכת - פחות עושה לי את זה. בעניין אגואיסטי לגמרי, אני תמיד מחפש מה יעשה לי טוב. כמובן שזה עובד ביחד, כי אדם קשור לנתינה ואין אפשרות שיהיה לו טוב בלעדיה. בחיפוש שלי הרגשתי שקצת מיציתי את חוות מעון וקריית ארבע. הייתי הולך לתפילה במערת המכפלה ומתחזק, היו לי חברים, והיה בסך הכול טוב אבל משהו היה חסר. שאלתי בהתבודדות שלי את ה', מה אתה רוצה ממני? איך אני מחבר את כל זה לנתינה? הרגשתי שמה שה' רוצה ממני הוא לייצר אינטראקציה דו כיוונית. כתוב שהאמת תהיה נעדרת, עדרים עדרים, בכל עדר יש אמת ובכל עדר יש שקר, והאינטראקציה, נקודת הערבוב של העדרים, היא פה בתל אביב".

הבחירה להשתקע בנווה צדק לא הייתה מקרית. "שאלתי איפה גרים חבר'ה צעירים, אמרו לי פלורנטין, כרם התימנים ושוק הפשפשים. אמרנו: באזור הזה אנחנו רוצים לגור", מגלה אורית.

פוליטיקה? לא מעניין

הפעילות של סלע ואורית לא מצטמצמת רק בגבולות הבית. שיעורים בליקוטי מוהר"ן בבית הכנסת המקומי או שיחות אל תוך הלילה עם כל גווני הקשת בתל אביב הן רק חלק מהאינטראקציות היומיומיות שנוצרות בינם לבין הסביבה. "התחלנו שיעור בליקוטי מוהר"ן בבית והזזנו אותו לבית הכנסת. בית הכנסת זכרון ברוך הוקם על ידי חסידי קומרנא פליטי השואה ונסגר לאחר מכן. העיתונאי אדם ברוך פתח אותו לתפילות מנחה לפועלים באזור, והמניין הזה פעיל עד היום". בארבע השנים האחרונות התחילו צעירים מהאזור לקיים בו קבלת שבת ועם הזמן גם תפילות בשבת בבוקר, בראשי חודשים ובחגים וגם שיעורים ומגוון פעילויות. "המקום מלא התרוממות, ריקודים ושמחה. נוצר ווייב מאוד צעיר ורענן של דתיים ושאינם דתיים אשר ממלאים אותו היום עד אפס מקום", מספר סלע.

אבל גבולות הפעילות לא מסתכמים בשיעורים, תפילות ובתי כנסת. בשל הקשר האישי שנוצר בין סלע ואורית למוזיקאים רבים שעברו בביתם, מוצאים את עצמם השניים לא מעט פעמים במועדונים והופעות בלב הפועם של העיר. "הרבה מוזיקאים עוברים בבית ועם חלקם נוצר קשר אישי. מטבע הדברים אנחנו מוזמנים להרבה הופעות ושמחים לבוא ולפגוש אותם בסביבה שלהם. כך קורה שאנחנו מוצאים את עצמנו בהופעות במקומות כמו בארבי, ברקפסט, רוטשילד 12 ועוד. המפגשים האלו הולידו הרבה. החברים שמחו שהגענו לראות אותם, והמפגש בסביבה שונה ולא כמארחים פותח אפיקים חדשים. לא פעם, למרות שיש להם הופעה בליל שבת, הם דוחפים בכוח בין הסאונד להופעה קפיצה קטנה למפגש אצלנו, קידוש וטעימה. השיח שלא עוסק רק בזרימה היומיומית של לשרוד אלא במה שעובר עלינו בחיים באמת – זה מה שמושך אותם".

הם לא מרגישים שאתה מנסה להחזיר אותם בתשובה?

"אני לא מאמין שאפשר להחזיר מישהו בתשובה. חלקם הגדול יותר אינטליגנטים ממני, עברו יותר ממני, הסתובבו בעולם, קראו ולמדו. מה שקריטי כאן זה לא החלפת מידע. פה נבנה תדר, עניין של התקשרות. בקשר שלי עם ה' אין לי ערוץ יותר פתוח מאשר כל אחד אחר. אני לא חושב שאני צריך או יכול לגלות למישהו מה הסיפור שלו בעולם. הקשר שלו עם ה' והתורה, גלוי או לא, הוא קיים, בלי קשר אליי, רק צריך להסתכל בעין נכונה ולעורר את הדברים. לכן אני לא עסוק בלנסות להזיז מישהו מפה לשם. זה לא עניין שלי. אני בא להתחבר עם בן אדם. באופן הכי פשוט בעולם. יש לי הרבה מה ללמוד ממנו ומהאור שלו, ויש לו מה ללמוד מהאור שלי".

האם השיח נוגע גם בפוליטיקה?

"הנושא של פוליטיקה לא עלה אף פעם. כששואלים מאיפה אני, אני אומר: מחברון. אני לא מסתיר את זה, אבל אני לא חושב שאי פעם דיברו בבית הזה על פוליטיקה. אני אגיד לך את האמת, זה לא מעניין אותי, זה פשוט לא הנושא שלי. אני יותר עסוק במה שייך לי, מה שייך לו ומה שייך לקשר בינינו. מה שסתם הסחת דעת, מילוי חורים או התעניינות פילוסופית הוא משעמם".

מתגעגעים למרחבים

לא אחת קיבלה אורית מסרון מאחד החברים, בחור בן 30, שכתב: "אם אש קודש וגור אריה רוצים לשחק איתי שעתיים במגרש כדורסל, אני פנוי". כמה דקות אחר כך, אפשר לפגוש את שני ילדי משפחת תור במגרש, משחקים כדורסל עם בחור שמבוגר מהם ב-20 שנה. ילדיהם של סלע ואורית, כך נראה, הם חלק אינטגרלי מהשליחות של הוריהם, והקשרים שנוצרים עם הצעירים התל-אביבים רלוונטיים גם עבורם.

אורית: "הילדים נורא מתמסרים אליהם. לב טוב חזר אתמול מהגן ואמר לי: 'אמא, אני רוצה לשלוח סמיילי לא'', בחורה בת שלושים ושתיים. באים לפה חבר'ה והאינטראקציה עם הילדים מאוד מורגשת. החבר'ה שבאים לפה נותנים ומקבלים הרבה חום ואהבה בקשר עם הילדים".

מה לגבי חינוך הילדים?

אורית: "הילדים לומדים בבית ספר ממלכתי דתי מוריה בתל אביב. מדובר במוסדות חינוך מצוינים ותורניים, כיום אני לא דואגת, לא לבנים ולא לבנות. מבחינת צניעות, למשל, בעבר הייתי צריכה לריב איתם על גבולות, היום הרבה יותר ברור להן מה שייך להן ומה לא".

איך החיים החברתיים שלכם כאן?

סלע: "אנחנו גרים לבד ואין לנו קהילה. יש ימים שהילדים נוסעים לחברים, או שהחברים באים אליהם. בסביבה הקרובה יש לכל אחד חבר או שניים, לחלקם אין".

מה חסר לכם בתל אביב?

סלע: "המרחבים, הם חסרים לי מאוד. כל פעם שאני מגיע לחוות מעון או למדבר, אני לא ישן. כשאני עולה להר אני מרגיש הקלה והתחדשות מאוד עוצמתיים. יש פה אחרי הכול אוויר שונה, הרוח של הקדושה ושל התורה זה לא הרוח שמתהלכת פה ברחוב לאור היום".

אורית: "גם לילדים המרחבים חסרים. שלוש הבנות לומדות באולפנת מעלה לבונה וזאת ההתאווררות שלהן, הן חוזרות לשבתות ולרוב מארחות חברות מהאולפנה, נהנות מקניות בשוק הפשפשים ומטיול בים ובכלל ממה שקורה בבית. אבל יש תקופות שהן וגם שאר הילדים אומרים: הלוואי שנחזור להרים".

איך מתחזקים בית כזה כלכלית?

סלע: "שנינו עובדים אבל באמת ההוצאות לא סטנדרטיות. ה' עוזר המון וגם אנשים טובים".

ומה עם תחזוק המצברים מבחינה רוחנית?

סלע: "התפקיד שלי כאן ממלא לי מצברים, מבחינתי זה לא מאמץ, זה נותן אור בחזרה. כל יום שעה התבודדות בים או בחדר, אני מבקש ממקור המצבר שימלא לי אותו. והוא לא מאכזב".

לתגובות: dvir794@gmail.com