אף פעם לא הבנתי למה אם שרת התרבות יוצאת נגד האמת העירומה אז היא ניאנדרטלית פרימיטיבית. רגב
אף פעם לא הבנתי למה אם שרת התרבות יוצאת נגד האמת העירומה אז היא ניאנדרטלית פרימיטיבית. רגבצילום: עופר עמרם

אף פעם לא הבנתי למה בחברה המערבית כששני גברים נפגשים הם לוחצים ידיים, אבל כשגבר פוגש אישה הם מתנשקים ומתחבקים.

אף פעם לא הבנתי למה אם גבר מעדיף רק להגיד שלום זה פוגע בכבודה של האישה.

אף פעם לא הבנתי למה באירועים רשמיים הגברים לובשים חליפות יקרות, ולנשים לא נשאר כסף לשמלה עם שרוולים.

אף פעם לא הבנתי למה אפילו בקונצרטים הנגנים לובשים טוקסידו, והנגניות עולות לבמה כאילו לא היה להן זמן להתלבש.

אף פעם לא הבנתי איך לא קר להן ככה. בעצם, אולי בגלל זה הן תמיד רוצות שנחליש את המזגן.

אף פעם לא הבנתי למה אם שרת התרבות יוצאת נגד עירום על הבמה אז היא ניאנדרטלית פרימיטיבית שלא קוראת צ'כוב.

אף פעם לא הבנתי איך הנאורים המתקדמים לא שמים לב שצ'כוב בעצמו לא הכניס עירום למחזות שהוא כתב.

אף פעם לא הבנתי למה בכל פעם שיש יוזמה להגביל את צריכת אתרי הפורנוגרפיה באינטרנט, דווקא אבירות זכויות הנשים מהשמאל צועקות שזה נוגד את חופש הביטוי.

אף פעם לא הבנתי למה ריקודים נפרדים זה הדרה, אבל קליפים של שלוש בחורות שנמרחות על זמר אחד מאוד מקדמים את מעמד האישה.

אף פעם לא הבנתי למה זמרים ששרים על האחת ששברה את לבם הם דווקא אלה שהכי מחליפים בחורות כמו גרביים (זה דימוי, אני לא סגור על זה שהם מחליפים גרביים כל יום).

אף פעם לא הבנתי אם כשהרמטכ"ל אומר שהצבא רואה בכבוד האישה ערך עליון, יש לו מושג מה נושא השיחה הכי פופולרי של החיילים. חוץ מהמילואימניקים, כמובן, שמה שמעסיק אותם זה פילוסופיה ואוכל טבעוני.

אף פעם לא הבנתי למה כשמספרים בחדשות על מישהו שהטריד מינית חייבים לדווח מה ואיך בדיוק הוא עשה, כדי שחס וחלילה לא נפסיד שום פרט.

אף פעם לא הבנתי למה כל כך הרבה פעמים מתייחסים להטרדות בקריצה, בחיוך, במבט של "נו יאללה, אפשר לחשוב מה קרה".

אף פעם לא הבנתי איך זה שאחרי שמתפוצץ סיפור על הטרדה מינית מתברר שבעצם כולם ידעו, אבל לא רצו לצאת חנונים.

אף פעם לא הבנתי למה חברה שמאפשרת נורמות כאלה מתפלאת שיש כל כך הרבה תקיפות מיניות.

אף פעם לא הבנתי למה גברים, ולפעמים גם נשים, שיש להם דעה מאוד מוצקה לגבי מיקומו של הקו הירוק, לא יודעים לשים גבול לעצמם.

אף פעם לא הבנתי. כנראה לעולם לא אבין. אולי חיים יבין.

יש חשמל באוויר

אומרים שבחברת החשמל שוב לא עבדו השבוע, אבל הפעם לא בגלל עיצומים אלא כי ממילא היה חשמל באוויר. אומנם חשמל סטטי, אבל גם המאבק להפרטת משק החשמל סטטי כבר עשרות שנים, כמו גם ההסתדרות וקק"ל ותפיסת הביטחון הישראלית והצורך של המורים להשבית את הלימודים פעם בכמה חודשים. היחידים שלא סטטיים הם סטטיק ובן אל, אבל רק הם. השירים שלהם, למשל, כן סטטיים.

הבעיה היא שהחשמל הסטטי נובע ממזג האוויר הסטטי. כבר ערב ראש חודש כסלו, ובחוץ עדיין שמש בהירה וחם ויבש. בעיקר יבש. אתה יוצא מהמכונית וסוגר את הדלת – חטפת זרם חשמלי. אתה מנסה ליישר את השיער – חטפת זרם חשמלי. אתה נוגע בסוודר של הילד – חטפת זרם חשמלי. האמת? מגיע לך. מי שולח ילד עם סוודר במזג אוויר כזה?

האדמה סדוקה, העור יבש, השפתיים מבוקעות והאצבעות חתוכות דק דק, לא משנה כמה קרם לחות תמרח. עכשיו לך תנסה להקליד בידיים כאלה. או שבגלל החתכים באצבע תקליד אותיות לא נכונות, או שהקרם לחות יימרח על פני כל המקלדץ. זאת אומרת מקלדת. או שתחטוף חשמל סטטיק. זאת אומרת סטטי.

יש חשמל באוויר, ולא מהסיבות הנכונות. הכול עומד במקום, הכול סטטי, הכול יבש כמו בדיחה לא מוצלחת של שרב בסוף הסתיו. חייבים גשם, ומהר, אחרת האצבעות שלי יתייבשו לחלוטין וכל מה שאני אוכל להקליד זה רק שטויולךם לא מצחילקמ9קו&ן שבכלל לא התכוונתתתתי להגיד.

*** אבא של חייל ***

הבן חזר ביום שישי במצב רוח קרבי, שזה אומר עייף, רעב ועם המון המון כביסה.

"נו?", שאלתי, "איך עבר השבוע שלך?".

"עבר", הוא אמר. הילדים שלי יודעים שצריך לשמור על ביטחון המידע, ולכן הם תמיד מקפידים למדר את החמאס, את הג'יהאד, את האיראנים ואותי.

"אה, כן", הוא זרק כבדרך אגב, "היה לנו השבוע קטע עם שירת נשים".

האוזניים שלי נזקפו בדריכות. כאילו לא מספיק לנו הרקע של הקרע העקר בין הציונות הדתית לצבא המאותגר בהגדרת המגדר, עכשיו תיפול עלינו פרשה חדשה של הדתה וסירוב פקודה. בטח הגיעה לבסיס להקה צבאית, ובטח המפקדים הזהירו את הבני"שים לא לעשות צרות, אבל הבני"שים בטח עשו איפכא מסתברא ויצאו באמצע השירה, והמ"מ חיכה להם בחוץ והריץ אותם על גחונם ועד צאת נשמתם, ואיכשהו זה בטח נודע לכרמלה מנשה ועכשיו כל המדינה תדבר רק על זה. לא שאכפת לי, אבל איך נעשה לו כביסה אם בגלל זה הבן הולך לחטוף שבת?

"לאט לאט", אמרתי בדחילו, "מה קרה?".

"סתם", משך החייל בכתפיו החסונות, "הייתה איזו הרצאה, ולפניה כמה בנות מאיזה קורס עלו לשיר".

"ולא הודעתם מראש שיש בעיה עם זה?".

"לא ידענו שהן ישירו".

"המפקדים לא הזהירו אתכם לא לצאת באמצע?".

"גם המפקדים לא ידעו".

"אז למה יצאתם?"

"מי אמר שיצאנו?".

"אז מה עשיתם?".

"כלום", אמר הבן, "חלק הורידו ראשים, חלק סובבו ראש אחורה, וחלק סתם עצמו עיניים".

"בגלל השירה?".

"לא, בגלל שהם שמרו בלילה".

"ומה עשו לאלה שהסתובבו?", התעניינתי.

"שום דבר", הוא אמר, "כולם הסתובבו".

"גם החיילים הלא דתיים?"

"כן".

"למה?".

"הם רצו לראות איך אנחנו מגיבים".

"רגע", גירדתי בראשי המרוט, "אם כולם הסתובבו – מי הקשיב לשירת החיילות?".

"שאלה טובה", הוא אמר, "אבל כולם אמרו לנו אחר כך כל הכבוד שמצאנו דרך לשמור על הערכים שלנו בלי לעשות בלגן".

זאת אומרת, אזעקת שווא. השקט בגזרה נשמר, וכרמלה מנשה תצטרך להמשיך לדווח רק על האיומים מסוריה ומעזה. זה באמת זניח יותר, אבל זה כרגע מה שיש.

לתגובות: [email protected]