פרשנות
"ההטרדות": בין תיעול לבלבול

התשוקה אינה עזה פחות מהרעב לאוכל. היהדות מתעלת אותה לנתיב משפחתי בעוד הפמיניסטיות מייצרות בלבול בכוונה.

גיל רונן , ג' בכסלו תשע"ח

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: iStock

התשוקה בין המינים היא יצר עז מאוד. עוצמתה אינה פחותה מזו של הרעב לאוכל או הצמא למים. היהדות יודעת שאי אפשר לעצור את הנחשול השוקק-שוצף הזה, ומשכילה לתעל אותו לחדרי חדרים, בביתם של הזוג הנשוי.

היא אומרת לבני שני המינים – ובראש ובראשונה לגבר, זה שמטבעו הוא הכובש – לרסן את המיניות שלהם במקומות ציבוריים, להתחתן מוקדם ככל שניתן ולהישאר נאמנים לבן או בת הזוג. היא מעודדת אווירה צנועה, של הפרדה (סמלית, חלקית או מוחלטת) במצבים קבוצתיים ודיסטנס בריא בין גברים ונשים ברמה כזו או אחרת; של איפוק מול היצר, של הימנעות-מראש ממצבים שעלולים ליצור פיתוי בעייתי. ההיפך מאווירת הוללות.

לאישה היא אומרת, תנמיכי את הלהבות במקומות הציבוריים. אל תפתי את הגברים בכוונה, כי גם כך קשה להם לרסן את היצר שלהם. היצר עצמו הוא כמובן דבר חיובי: הוא מתחבר לאהבה, ול"פרו ורבו". טוב שהמשיכה קיימת, משני הצדדים. אבל כאמור, צריך לתעל אותה למקום הנכון, עם האדם הנכון, ובמסגרת המתאימה לכך. ומי שסוטה מהדרך שהותוותה עלול למצוא שעבר עבירה חמורה.

"התקינות הפוליטית"

לעומת היהדות, המוסר המזויף של השמאל הקיצוני המוכר לנו בשם "התקינות הפוליטית", ועמוד התווך שלו, הפמיניזם הרדיקלי, אומרים לציבור דברים שונים מאוד.

את המיניות של הגברים ואופיים הכובש מציגים תחת "התקינות הפוליטית" באור שלילי, וממתגים כסוג של "אלימות" בכוח, אם לא בפועל. לנשים אומרים שכאשר מבקשים מהן שלא לפתות את הגברים, זהו "דיכוי" ואסור להן לשעות לבקשה. מעודדים אותן ללבוש את הבגדים הכי פרובוקטיביים שרק ניתן, לפרוק כל עול, ולהתנהג בצורה חופשית ונטולת עכבות בתחום המיני, כביכול כאמירה של צדק חברתי.

את המיניות לא מתעלים בתקינות הפוליטית לכיוון של חדר סגור בביתם של בני זוג נשואים, אלא להיפך, מעבירים חזק מאוד את המסר שמין הוא דבר שניתן ורצוי לעשות בכל זמן, בכל מקום, ועם מי שרוצים. בגידות, ריבוי בני זוג – כל אלה מקבלים נופך חיובי בתרבות ה-PC.

במקביל, השמאל הרחיב את האיסורים על התנהגות מינית של גברים, הוריד את רף ההוכחה הנדרשת להרשעה לאפס, החליף את בתי המשפט בהליכי פייסבוק והגדיר עבירה שלא היתה קיימת כלל קודם, הלא היא ה"הטרדה המינית". החוק הישראלי בנושא זה נחשב לאחד הנוקשים בעולם, אגב. בארה"ב ההטרדה המינית היא עבירה אזרחית שניתן לתבוע בגינה פיצוי ממעביד, אך אינה עבירה פלילית.

תיעול מול בלבול

ובזה מתמצה ההבדל בין הגישה היהודית, הידידותית לעם ולמשפחה, לבין הגישה של התקינות הפוליטית העויינת, שמבקשת לפלג את העם תוך החלשת המשפחתיות. הגישה היהודית מתעלת את מי התשוקה למקום הרצוי בכדי לאפשר אהבה, ופרו ורבו.

הגישה של השמאל הקיצוני מבלבלת, בכוונה: היא אומרת לכולם שהכל מותר, בכל מקום ובכל זמן, עם מי שרוצים, תחת השפעת סמים ואלכוהול או לא; היא מעודדת את הבנות להיות כמה שפחות צנועות, כמה שיותר פתייניות – אבל אז אומרת לגברים שאם אפילו יסתכלו על בחורה, או יזרקו לה הערה תמימה, הם עלולים להגיע לבית הסוהר.

היא שמה מכשול בפני עיוור, ואז גם דוחפת אותו מאחור וצופה בחדווה בנפילתו.

תפיסה אחת אוהבת את העם. השניה שונאת אותו ומבקשת לפלג אותו.

הפמיניסטיות הרדיקליות מגבות את הקריאה לבנות שלא להתלבש בצניעות ב"מחקרים" שמוכיחים כביכול שגברים מעירים הערות לא ראויות לנשים גם במסגרות דתיות וצנועות. אבל אלה "מחקרים"-מטעם. האמת, כפי שהיא עולה מעדויות רבות של נשים ומההגיון הישר, היא שבמסגרות צנועות, הכללים ברורים בהרבה, והרוב נוהג לפיהם.

כאשר מתקיימת בכל זאת עבירה, קל יותר לזהותה ככזו. והענישה, הסנקציה, או הבושה, נגזרות על מי שראוי להן, בין אם מדובר בגבר ובין אם אישה. היהדות מאמינה במשפט, ואם היא עושה שיימינג, היא לא עושה אותו רק לצד אחד. הרבנים אינם הדס שטייף, וטוב שכך.

הכותב הוא אב לשניים ויו"ר תנועת המשפחה.