בשבע מהדורה דיגיטלית

הילד הזה הוא שלך

המחקר הרפואי מחזק נשים שנאלצות לפנות לתרומת ביצית כדי להביא ילד לעולם ומגלה כי מהלך ההיריון משפיע על נתוניו הגנטיים של הנולד

ד"ר חנה קטן , ה' בכסלו תשע"ח

כל מה שעוברת האם בהיריון, יש בו יכולת להשפיע על העובר המתרקם ברחמה.
כל מה שעוברת האם בהיריון, יש בו יכולת להשפיע על העובר המתרקם ברחמה.
איור: עדי דוד

ביום אביבי סתמי יושבת מולי כלה שמבקשת סיוע בהסדרת תאריך החתונה.

האמת היא שזה כיף אמיתי וזכות גדולה בשבילי. אני הופכת לחלק מהקמת הבית החדש שלה, ופותחת לה צוהר לנשיות לקראת זוגיות בריאה. אני לומדת המון מהמפגשים הללו, ומתפעלת מהעוצמות, מהדעות ומהחשיבה היצירתית של בנות דור המשיח. והנה, הנערה מניחה על שולחני פלייר שאספה מאחד השולחנות בחתונה של חברה קרובה, וביקשה לשתף אותי במיזם שידוכים חדש. על פי המיזם, בכל שולחן בחתונה מונח פלייר מרהיב עין ולב, ובו כתוב כך: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב... שא עיניך וראה... כימי קדם גם אנו מזמינים אותך להתבונן. באולם ישנם שני שליחים. אם מישהו/י מצא חן בעיניך, צור/צרי קשר. מספרי הנייד של אנשי הקשר, אחד לבנים ואחת לבנות, הם...". לדבריה, מהמיזם הזה כבר יצאו לדרך כמה וכמה זוגות.

כמה שזה חשוב. לפעמים אני מתעוררת מחלום בהקיץ שבו אני אוחזת במטה קסמים ונוגעת בראשיהן של עשרות אלפי הרווקים היקרים שלנו, והנה הם נשואים באושר. לא כמו המטרוניתא שניסתה לזווג את עבדיה ושפחותיה בהבל פה עד שהודתה בכישלונה, וגם לא כמו תכניות הראליטי שמחתנות זוגות לאור הזרקורים ללא היכרות מוקדמת, ודורכים ברגל גסה על מוסד הנישואין הקדוש, ועל הצורך לחיבור נפשי שהוא צורך קיומי.

אני נפגשת מדי יום עם בנות מתוקות, משכילות, יפות, נעימות ומוצלחות בכל מובן, שלצערי הגיעו לחופה בגיל מאוחר מדי. זהו מפגש טעון, ואני נושמת עמוק ומתפללת שכל מילה שלי תהיה מדויקת. צער ההחמצה הוא ענק, אבל חשוב להדגיש ולהפנים שכל מה שעובר עלינו הוא מדויק. כך רצונו של בורא עולם. צריך היה לישר את הגיבנת שהיא נושאת על כתפיה השמוטות, אותה גיבנת של שנות רווקות ארוכות ושל ציפייה דומעת. בחדר הזה יש מבט קדימה. לא מסתכלים אחורה כלל, פן נהפוך לנציבות מלח. ומכאן נתקדם, נעשה ונצליח.

בשורת האפיגנטיקה

יש לא מעט נשים ש"פספסו את הרכבת", התחתנו מאוחר, וכדי להוליד ילד זקוקות לתרומת ביצית. כמה קשה להן לעכל זאת. בעיניהן זו בשורת איוב. אך רק לכאורה, כי מהשלב שבו יש שמונה תאים (שלושה ימים לאחר שאיבת הביציות מגוף האישה) העוברון מובל לתוך רחמה של הנתרמת והוא שלה לעד ולעולמי עולמים. הוא מתפתח ברחמה במשך תשעה חדשים, מערכות הדם שלו מחוברת לשלה, הוא ניזון מטובה ומלווה את נשימותיה. אין קשר אינטימי יותר מזה. ובתום תשעת ירחי הליבון והציפייה, תחווי את הלידה הגואלת, תעניקי לו מזון אימהי מגופך ותלווי את הילד שלך בכל צעד ושעל. עד בגרות ושיבה תרעיפי עליו נתינה אימהית אינסופית. האם לזאת לא תיקרא אמא?

"אבל עדיין הגֵנים אינם שלי, דוקטור!", הן אומרות. אז הנה ספרות רפואית עדכנית, שתחזק בהן את האמון ביכולת להופיע כאמא גם ברמה הגנטית. ד"ר שולמית מזרחי מהטכניון היא חוקרת נוירולוגיה התנהגותית. בספרה 'מדע האהבה' היא טוענת שהטיפול של האם בילד גורם לשינויים אפיגנטיים. אפיגנטיקה היא תחום בביולוגיה העוסק בשינויים תורשתיים בתפקוד הגנים, שאינם כרוכים בשינוי רצף הדנ"א עצמו, אלא רק בביטויים של גנים מסוימים, כמו החלשה או חיזוק של אחרים. אם כך, חיבוק אם, אהבה אימהית, מבט עיניים, קול רך, כל אלו יכולים לעצב את נתוניו הגנטיים של העובר.

כל מה שעוברת האם בהיריון, יש בו יכולת להשפיע על העובר המתרקם ברחמה. למשל, לזוגות שמכניסים כלב הביתה כדי להתאמן לקראת טיפול בתינוק (להבדיל אלף אלפי הבדלות), ישנה בשורה. מחקר שפורסם לאחרונה מצא כי תינוקות שנולדו בבתים שבהם נמצא כלב במהלך ההיריון, נהנו מהגנה מפני אקזמה בגיל שנתיים. מדובר בחשיפה הדרגתית ובתהליך שנקרא דיסנסיטיזציה. אגב, זה נכון בתחומי חיים שונים - ככל שאנחנו מתרגלים סיטואציות מורכבות, ועומדים בהן בהצלחה, קל לנו יותר להתגבר על מכשולים וחסימות. זה נכון בפעולות פיזיות, ועוד יותר כאשר זה קשור לנפש.

למתוח את היכולות

לאחרונה קראתי מאמר מכונן של פרופסור שעבר חוויה מטלטלת של הכשת נחש, ומספר על התובנות שהוא אסף מהאירוע. בין השאר הוא השתמש במושג "אי שימוש נלמד", והתריע מפניו. דוגמה לכך היא מה שמתרחש אצל אדם שחווה תאונה, ועקב כאב בהנעת הגפה הוא מנסה להסתדר בלעדיה, וכך כושר התנועה של הגפה יצטמצם.

אי שימוש נלמד עלול לשבש תהליכים בקליפת המוח. חוקר בשם טאוב שחקר את פעילות המוח, הגיע למסקנה שהשיטה היעילה ביותר למנוע אי שימוש נלמד בעקבות נזק לגפה הוי לשים בגבס דווקא את הגפה הבריאה, וכך נאלצים להשתמש בזו הפגועה ולומדים להילחם בכאב, למתוח את גבולות הסיבולת ולהתאמץ. חשוב להפעיל את הגוף, אחרת יעבוד הכלל הידוע "use it or lose it".

וכך גם פועלת הנפש. יש חוויות שנחרטות עמוק בלב. היה זה כנס רפואי בנושא מיילדות באולם ענק בבית מלון בתל אביב. נכחו בו כ‑300 רופאים, רובם גינקולוגים ישראלים וחלקם אורחים מכובדים מחו"ל. היו הרצאות מעניינות, אך חלקן היו משמימות כל כך שהן העניקו לי בטובן הזדמנות לכמה דקות של התבודדות מול הים הכחול. אבל את ההרצאה המבריקה ביותר העביר רופא שמגמגם קשות. זה לא הפריע לו להעביר את הדברים ברהיטות ובבהירות. הוא לא ויתר לעצמו, וכשנתקע עצר שנייה, והמשיך הלאה. כמה גדול הוא האיש הזה. כמה למדתי ממנו. הוא היה יכול בקלות לשחק תפקיד ראשי בתסריט של 'נאום המלך'.

אך לא כך אצל רוב המגמגמים. הם מונעים מעצמם ביטוי עצמי הולם. והנה, בבית החולים הדסה פותחה מערכת לטיפול מרחוק בבעיות גמגום. כך יכולים המטופלים לעבור את כל התהליך הכולל אבחון, תרגול, קבלת משוב מקצועי ממוחשב וליווי של קלינאית תקשורת, כשהם יושבים בנוחות מול המחשב בביתם.

לתגובות: drchana2@gmail.com