בשבע מהדורה דיגיטלית

מבין רק כוח

האיום של ליצמן שיתפטר אם יבוצעו עבודות בשבת היה רציני לגמרי. במפלגות החרדיות מתרשמים שנתניהו מבין כעת רק כוח

יאיר שרקי , ה' בכסלו תשע"ח

כבר אין הבנות של שותפים טבעיים. נתניהו וליצמן
כבר אין הבנות של שותפים טבעיים. נתניהו וליצמן
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

לטלפון הזה לא ציפו בלשכת ראש הממשלה. בוקר יום שישי שטוף שמש, מנוחת השבת כבר בפתח אחרי עוד שבוע של חקירות, הדלפות ועלילות שירה רבן.

על הקו השותף הטבעי יעקב ליצמן, מבקש להודיע לנתניהו: אם יבוצעו עבודות ברכבת בשבת, אתפטר ביום ראשון. חד וחלק. בלי מילות נימוס, בלי נשקול ובלי נתייעץ עם הרבנים.

נתניהו לא הבין מה עקץ את ליצמן דווקא בערב שבת קודש פרשת תולדות. יום לפני כן כבר הופץ תזכיר החוק שאמור לאפשר את הפסקת העבודות אחת ולתמיד, בנימוק של שמירת מסורת ישראל. למה לייצר משבר על שבת אחת כשתכף ומיד תוכל הממשלה כולה לשמור שבתות הרבה?

מיהר מי שמיהר בלשכה לבחון את שערי העיתונים החרדיים. הכותרת בעיתון המודיע, ביטאון אגודת ישראל, אומנם כללה איום, אבל מרוכך בהרבה. "אם השבת תחולל – ליצמן לא יצביע עם הממשלה בישיבתה ביום א' ובוועדת השרים". איום סמלי, לפרוטוקול, בלי סנקציה אמיתית על הממשלה. הבעיה היא שזה בדיוק מה שחשבו גם בבית האדמו"ר מגור, שנוהג לעבור בעצמו על כותרות עיתון המודיע. בעיני הרבי, האיום המנומס התפרש כהסכמה לחילול שבת. מאז שליצמן מונה לשר מן המניין סביב שולחן הממשלה, מגלים באגודת ישראל רגישות יתר לכל מה שכרוך באחריות המיניסטריאלית. וכך הגיעה ההוראה: קח את המשבר הזה לקצה.

בשעה 12:00 האיום של ליצמן כבר פורסם בעיתונות. שרשרת שיחות בהולות בין לשכת ראש הממשלה לשר הרווחה חיים כץ שמעניק את היתרי העבודה בשבת, וממנו אל הנהלת הרכבת. ותוך שעתיים התבשר העם היושב בציון על פתרון חדשני: גוי של שבת.

ליצמן הגיע בשבת לבית המדרש של חסידות גור שמח וטוב לב כדי להתפלל במחיצת האדמו"ר. אבל לכל שבת יש מוצאי שבת. נתניהו לא היה זקוק לסקרי עומק כדי להבין שלפיד הרוויח כאן מנדט או שניים תוך שעתיים, ולכן הורה בצעד חריג להסיר את חוק המרכולים מסדר היום של ועדת השרים לחקיקה. המתין החוק חודשים מספר, ימתין עוד שבוע. העיקר שלא תיווצר תחושה ששוב החרדים מכניעים את נתניהו וגונבים את המדינה.

עכשיו היה תורו של דרעי להתעצבן. החוק הזה הוא בבת עינו ואמור להעניק לו כשר הפנים את הסמכות לפסול חוק עזר עירוני, ובעצם לסגור את המרכולים בתל אביב בשבת חרף החלטת בג"ץ. שוב קדחת טלפונים ושוב הדלפה יעילה לתקשורת. תוך חצי שעה נתניהו היה על הקו יחד עם דוד ביטן. הפעם ראש הממשלה ניצח. הצבעה לא תתקיים באותו שבוע, אבל דרעי קיבל פרס ניחומים: יתקיים דיון.

קל לחשוב שהיה כאן ספין. המשבר ושברו חלפו בתוך שעתיים, וליצמן אכן הרוויח כמה נקודות במגזר שלו. אבל כששר מודיע פומבית על התפטרות, הוא תמיד מסתכן בהתבזות. האיום היה רציני, והפתרון המהיר הגיע פשוט כי בחורף השבת נכנסת בארבע.

וזה אולי הסיפור המשמעותי כאן: כדי להשיג את מה שהוא רוצה ליצמן היה צריך לאיים, ולעשות את זה בתקשורת. אין הבנות של שותפים טבעיים ואין מסרים דיסקרטיים מאחורי הקלעים. הכול בחוץ, בכוח ועל השולחן. במפלגות החרדיות מתרשמים שנתניהו מבין כעת רק כוח. והם אכן יודעים להשתמש בכוח הזה כשצריך.

המיינסטרים החרדי משותק

גלי ההפגנות של הפלג הירושלמי נראים אולי לציבור הרחב כמו שפעת עונתית שמופיעה וחולפת, בלי היגיון, מחאה כללית על הכוונה לגייס חרדים. אבל כשעוקבים מקרוב, כל יציאה אל הצמתים מחושבת ומנומקת. הרב שמואל אוירבך מצליח לקחת את הנושא הכי רגיש בין חרדיות וישראליות, ולהשאיר אותו במרכז השיח. הרוב החרדי מעדיף להדחיק את השאלה הנוקבת מדוע רק דתיים וחילונים מסכנים את חייהם בצבא, בזמן שהחרדים נשארים ספונים בישיבות. הח"כים החרדים נדרשים לנושא רק פעם בכמה שנים, כשבג"ץ או הכנסת מנסים לשנות את המצב הקיים, וגם אז מקפידים שהשיח יהיה על לימוד תורה. אבל הפלג הירושלמי מתעקש להמשיך ולחטט בפצע הזה, וגם מקפיד להדגיש שהפטור מגיע לכל נער חרדי, גם למי שלא לומד.

ההפגנות מכוונות לכאורה נגד הממשלה, בג"ץ, צה"ל ורשויות האכיפה, אבל יש להן קהל יעד חשוב לא פחות: פנימה לתוך המגזר. השבוע, הרבה אחרי שפינו את החסימה על כביש גהה בכניסה לבני ברק, המשיכו מאות להתגודד מול ביתו של הרב יגאל רוזן, ראש ישיבת 'אור ישראל', שסומן כאחד מצירי הקשר המרכזיים בין ההנהגה החרדית לבכירי הצבא. הפגנה המונית מול ביתו של ראש ישיבה חשוב היא לא דבר של מה בכך.

בצירוף מקרים, ולא בפעם הראשונה, סמוך לגל הפגנות הפלג אושפז הרב שטיינמן, מנהיג המיינסטרים הליטאי, בבית חולים. אף אחד לא מתזמן חלילה את ההתדרדרות במצבו הרפואי של הרב הישיש על פי ההפגנות, אבל יש כאן משהו סימבולי. המיינסטרים הליטאי משותק, ההנהגה חלשה מאי פעם, והפלג הירושלמי מנצל את ימי הדמדומים הללו כדי לקבוע עובדות בשטח. לוקח את ההובלה.

מבעד לאדי צחנת הבואש, שהותז גם עליי השבוע, קשה לחשוב על גורם חיצוני שמסוגל לעצור את ההפגנות. גם הכוח שמפעילה המשטרה, לעיתים באופן מוגזם, לא עושה הרבה רושם על המפגינים, וההפגנות רק מזינות את עצמן. בין העצורים בחסימות הכבישים יש גם לא מעט עריקים ומשתמטים, כאלו שלא הגיעו ללשכת הגיוס כדי לחתום על הסדר "תורתו אומנותו". כשהמשטרה משחררת אותם, בדרך כלל בלי כתבי אישום, הם לא הולכים הביתה אלא מועברים למשטרה הצבאית ששולחת אותם לתקופות מאסר קצרות בהתאם למשך העריקות. בעקבות העונשים הללו מוכרז מיד גל הפגנות, שגם בו נעצרים תלמידים עריקים שגם עליהם נגזרים עונשים דומים. חד גדיא חד גדיא.

אלים או שקרן

שיאי האבסורד נשברו השבוע שוב בוויכוח על עלילות דובר 'שוברים שתיקה' דין יששכרוף בחברון. כבר נכתב על הגיחוך שבסיטואציה שבה יששכרוף נלחם בכל הכוח כדי להוכיח את אשמתו. בזמן שהוא וחבריו בשמאל תקפו את הפרקליטות שמיהרה לסגור נגדו את התיק, בימין התמסרו בשצף קצף למשימה הקדושה – להוכיח שדין יששכרוף זך ונקי, ומעולם לא הרביץ לפלשתיני. העיקר שייצא שקרן.

העיסוק האובססיבי בפרטים של מקרה אחד, עסיסי ככל שיהיה, כבר הפך קומי. אלה מנסים למצוא את הפלשתיני הנכון, אלה שולפים עדים שהיו או לא היו באותה תקרית, ולרגע נדמה שכל הוויכוח עם 'שוברים שתיקה' התחדד לשאלה אחת, אבל אין כאן משוואה מאוזנת. נניח שיששכרוף ישלוף תיעוד שבו הוא אכן מתעלל. מה זה מוכיח? הדבר מעיד בעיקר על אישיותו ואופיו, ושום דבר עקרוני על שאר חיילי צה"ל. מנגד, אם יוכח שהוא שיקר, זה כבר לא אירוע מקומי אלא שיטה ממוסדת של ארגון ששם את כל כבודו על האירוע הזה. אני דווקא מאמין שבחלק מהעדויות של 'שוברים שתיקה' יש גרעין מציאותי. הבעיה היא במסגור, בהפרזה, בהוצאה מההקשר ובריצה לספר לכל העולם. ואלה הנושאים שצריכים לדבר עליהם, גם אחרי שתתברר, לכאן או לכאן, השאלה המהותית שהעסיקה השבוע מדינה שלמה - האם דין יששכרוף הוא אלים או שקרן.

לתגובות: 2sherki@gmail.com