בשבע מהדורה דיגיטלית

הסכם שלום עם הרבי

גם אחרי שחזרתי בתשובה, חב"ד היו מוקצה מבחינתי. ואז הרבי שלח אליי חב"דניקית שהזמינה אותי לכנס השלוחים, והבנתי שהסכסוך נגמר

איה קרמרמן , י"ב בכסלו תשע"ח

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

זה היה לקראת סוף כיתה ט'. שירה הושיבה את כל החברות הקרובות על המיטה בחדר ואמרה לנו: לאמא שלי יש סרטן. זה היה בתקופה שלא ידענו עד כמה המחלה הארורה הזאת תהפוך למגיפה שרוצחת יותר מדי אימהות, אבות וילדים. זו הייתה תקופה שבה הסתירו את המחלה, לא דיברו עליה, התביישו. כמעט לא ידענו כלום, חוץ מהעובדה שלא כולם מצליחים לנצח. אני זוכרת את הבטן שלי מתהפכת. אני זוכרת כמו היום את השתיקה בחדר, איך לא ידענו מה להגיד, אם לנחם או להגיד שהכול יהיה בסדר. בכל זאת, ילדות בנות 14. ראיתי בעיניים של שירה את הכאב, הצער, הפחד. חשבתי לעצמי איזו חברה גרועה אני, איך במשך שנה שלמה פספסתי את הפרצוף הזה. הייתי אמורה להכיר אותו היטב. בכל זאת, מאז שאבי נפטר זה היה הפרצוף שלי.

בקיץ, כשאנחנו היינו עסוקות בקיץ-על-החוף-על-החוף-על-הקיץ, שירה ומשפחתה נסעו לטיול בארצות הברית. כשהם חזרו אני כבר הייתי שקועה עמוק בהכנות לקראת המעבר לפנימייה בארצות הברית. ישבנו יחד ושירה הראתה את התמונות מהטיול. אני לא זוכרת דבר ממה שהיא סיפרה, שום חוויה ושום תמונה. חוץ מאחת, שנחרתה עד היום בזיכרוני. כששאלתי מה זו התמונה הזאת, שירה הסבירה שאבא ואמא שלה הלכו לבקר את הרבי מלובביץ', ושאמא שלה קיבלה ממנו דולר. הייתי צריכה תרגום בגוף הסרט. לא ידעתי מי זה הרבי, למה בכלל הולכים אליו ולמה הוא מחלק דולרים. אחרי הסברים שנראו לי הכי לא הגיוניים בעולם, לשבריר שנייה עברה בי מחשבה שאם הרבי נתן דולר ובירך, אז כנראה שהכול יהיה בסדר ואין מה לדאוג. שנייה אחרי כן אותה מחשבה כבר פרחה מראשי. חודשיים מאוחר יותר אמא שלי התקשרה לטלפון הציבורי בפנימייה ואמרה שעליזה נפטרה.

מאותה שנייה פתחתי חשבון עם הרבי. כל פעם שעברתי בשדה התעופה אמא שלי אמרה: "קחי ברכת הדרך מהבודקה של חב"ד", אבל אני סירבתי. באיזה מקום לא מודע בלב כעסתי על הרבי. שמרתי לו טינה. לא ממש הבנתי למה, אבל שנים הייתי בהתנגדות. שנים. גם אחרי שחזרנו בתשובה. גם כשעברנו לגור מטר מבית הכנסת של חב"ד ברמת השרון. שנים הייתי יושבת בעזרת נשים, מסתכלת על התמונה שלו ומנענעת את ראשי לשלילה. בכל פעם שהיו מזמינים אותי להילולת י"ט כסלו, הייתי מתנגדת. כמו ילדה קטנה סירבתי לסלוח.

משהו בנשמה ידע

מה שמדהים הוא שכל התשובה שלי מלאה באמונה בצדיקים. כתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ואני לקחתי את זה כמה צעדים קדימה. הנשמה שלי מתעוררת כשאני שומעת סיפורי צדיקים. אני לא יודעת למה זה ככה. אולי כי אני נצר לבעל שם טוב ולרבי לוי יצחק מברדיצ'ב. אולי כי יש משהו שמנחם אותי בידיעה שהם קיימים. שבזכות עבודת ה', הדבקות שלהם בו יתברך, הם ראו מעבר למציאות. בתוך המערבולת של עולם שצורח תעשי ההפך, האמונה בצדיקים מחזקת אותי שהתורה היא הדרך היחידה, דרך האמת. כשאני שומעת על מופתים של הבעל שם טוב, אני מנסה לאחוז חזק במרכבה שלו, שייקח גם אותי איתו. שגם אני אזכה להתחזק, להתמיד, לראות בפשטות ובתמימות את האמת לאמיתה. שנים אני זורקת את בעלי על רבי נחמן בראש השנה. לא מוכנה לוותר על השפע שהצדיק מחלק ביום הדין. גם כשאני בחודש שמיני וגם כשאני חודש אחרי לידה, גם כנגד המלעיזים והמקטרגים שמרימים גבה. שותקת וקונה כרטיס טיסה. כשאני נכנסת לרבי שמעון, לאמא רחל, למערת המכפלה, כל פעם סקפטית מחדש, הלב בשלו - נפתח לרווחה, מתחבר. כל ערב שבת אני מדליקה נר לרבי מאיר בעל הנס. אלהא דמאיר ענני. לכולם ליבי פתוח. חוץ מהרבי.

אחרי 26 שנים משהו התהפך אצלי. אני חושבת שהרבי החליט לעשות איתי סולחה, ומשהו בי הסכים לוועידת שלום. התחלתי לחלום עליו, אבל אחרי שהוא שלח אליי חב"דניקית שהזמינה אותי לכנס השלוחות, הבנתי שכנראה הסכסוך בינינו עומד להיגמר. כשבוע אחרי ההזמנה, שירה התקשרה ואמרה שבשבת חול המועד פסח הבן הבכור שלה יעלה לתורה בבית הכנסת של חב"ד. הסכם השלום נחתם. היא לא ציפתה לקריאות השמחה שלי. סיפרתי לה את כל העניינים הבלתי גמורים שלי עם הרבי, שהתחילו על הספה ברחוב מסקין 5. שירה הייתה בשוק שזכרתי את הסיפור והתמונה. היא כמעט שכחה.

אחרי שבוע היא שלחה לי את התמונה. אבא, אמא שלה והרבי. התבוננתי בתמונה, ואז בעצמי, והבנתי. אז, לפני כל כך הרבה שנים, התנוצץ בי אור של אמונה. לפני שעוד האמנתי שיש השם יתברך בעולם. לפני שהאמנתי בהר סיני, בתורה הקדושה, האמנתי בצדיקים. זו הייתה ההתעוררות האמונית הראשונה בליבי. איזה חלק בתוכי הבין, וממש לא ברור לי איך הוא הבין את זה, שיש תקווה. שאם הצדיק אמר יש תקווה שהכול יתהפך לטובה. אפילו שלא ידעתי מה זה אומר "צדיק גוזר וה' מקיים", משהו בנשמה שלי ידע את האמת. הסתכלות חד פעמית בתמונה של צדיק, המיסה שנים של חינוך חילוני למהדרין. בלי שידעתי משהו, ידעתי אז, באותה עוצמה שאני יודעת היום, שיש צדיקים. שכשהם אומרים, מתפללים, גוזרים, יש בזה כוח. אין לי ספק שהתפילה של האבות הצדיקים שלי היא זו שזיכתה אותי לחזור בתשובה. וכל עוד הצדיקים מתפללים עלינו ומתחננים למעננו, יש תקווה שהכול יתהפך לטובה. בקרוב בקרוב ממש.

מרק עדשים כתומות עם בורגול

חומרים:

2 בצלים קצוצים / 3 גזרים / 2 זוקיני או קישוא / 2 בטטות / 600 גרם דלעת / צרור כוסברה, פטרוזיליה וסלרי קצוצים / 1 כוס בורגול דק / 2 כוסות עדשים כתומות

אופן ההכנה:

מגרדים במג'ימיקס בדיסק של הפומפייה את הגזרים, הזוקיני, הבטטות והדלעת / מאדים בסיר את הבצל / מוסיפים את הירקות והירוקים הקצוצים ומאדים עם מכסה סגור במשך כ-10 דקות / מוסיפים את העדשים, הבורגול ו‑3 ליטר מים רותחים / מבשלים על אש נמוכה כשעה / אחרי שהעדשים נפתחות, מוסיפים מלח ומיץ מלימון שלם.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com