בשבע מהדורה דיגיטלית

בני עקיבא בחלל

דיברנו פחות על אוכל ולא הייתה לנו חולצה מודפסת, אבל גם ככה בני עקיבא השאירה בי ים של חוויות וזיכרון אחד מתוק

אסתי רמתי , י"ב בכסלו תשע"ח

ים של חוויות
ים של חוויות
איור: עדי דוד

אח, חודש ארגון. אין כמו קצת נוסטלגיה כדי להרגיש את הגיל.

כל יום אני מסיעה את הבן שלי (ניצנים, כבוד!) לסניף ביישוב השכן, ואם לא היו לי דברים יותר דחופים לעשות, הייתי שמחה להחזיר את השעון כמה עשרות שנים אחורה, ולהצטרף לבלגן השמח שמתנהל שם.

יש כמה שינויים שהתרחשו בשלושים השנים האחרונות, היחס לאוכל, למשל. אצלנו, אני לא זוכרת שזה היה אישיו. אפילו במדורת ל"ג בעומר אכלנו רק תפוחי אדמה צלויים. או שהבנים אכלו את כל השאר ואפילו לא שמתי לב? היום נראה לי שאחוז נכבד משעות הפעילות מוקדש לפיצות, פסטות ופוייקה. או החולצות המודפסות. לא יאומן איך הצלחנו להעביר את כל שנותינו בסניף בלי להכיר אפילו את המילה 'גלופה'.

אבל אלה באמת שטויות קטנות. גם בלי חולצה בת שלושים בארון, נשארתי עם מספיק חוויות: צביעת הקירות, הבאת עז אמתית לתערוכה (איזה בלגן!) מוראלים מטופשים,. וזיכרון אחד מתוק במיוחד: זכייה במקום השני בתחרות הפזמונסיף עם השיר המהולל "בני עקיבא בחלל" שהלחנתי במו ידיי . יד אחות לכם שלוחה, נוער חביב. תהנו מכל רגע, כדי שבעוד שלושים שנה גם אתם תוכלו לספר לילדים שלכם איזה כיף היה בפוייקה.

השיפוצניק המזמר

אזהרת ספויילר - אם במקרה התכוונתם לראות את הסרט הדוקומנטרי "מחפשים את שוגרמן" בזמן הקרוב, דלגו לקטע הבא, אם כי אני ראיתי את הסרט אחרי שכבר ספרו לי את כל הסיפור בשולחן שבת, ועדיין נהניתי מכל רגע.

"מחפשים את שוגרמן" הוא סיפור על סיסטו רודריגז, אמריקני ממוצא מקסיקני, שפצח בקריירה מוזיקלית מבטיחה בשנות השבעים. פצח - ונפל על הפרצוף. למרות שהמשקיעים ראו בו פוטנציאל גדול, שני התקליטים שהוציא נשארו מיותמים על המדפים, וגם המופעים שלו היו כישלון מסחרר. רודריגז המאוכזב עשה את מה שרבים וטובים היו עושים במקומו: תלה את הגיטרה, והפך לשיפוצניק.

לא ברור איך בדיוק זה קרה, אך עותק של אחד התקליטים מצא את דרכו לדרום אפריקה המוחרמת והמסוגרת. השנים היו שנות האפרטהייד, ושיריו האנטי ממסדיים של רודריגז התפשטו כמו אש, והפכו במהרה לפס הקול של מתנגדי השלטון. תקליטיו של השיפוצניק קשה היום מארצות הברית נמכרו בהמוניהם, עד כדי כך שבכל בית ממוצע היה תקליט של הביטלס, ולצידו תקליט של רודריגז.

בניגוד לאלילי תרבות אחרים, דבר לא היה ידוע על הדמות המסתורית שהופיעה על עטיפת התקליט. ואז, יום אחד התפרסמה בעיתון ידיעה מרעישה: המוזיקאי האהוב התאבד באמצע מופע. איזה סיום דרמטי לקריירה מזהירה. אך לא היה ברור איך זה התבצע. ירה בעצמו? הצית את עצמו? שמועה רדפה שמועה, ולבסוף, שני מעריצים החליטו לצאת למשימת בילוש, ולגלות איך הוא מת.

מסע החיפושים הארוך הסתיים בתגלית מדהימה: האומן הנערץ נמצא בריא ושלם בבית עלוב בדטרויט, כשאין לו שמץ של מושג שבצד השני של העולם הוא כוכב על כבר כמעט שלושים שנה. תארו לכם, זה בערך כמו לגלות ש"בני עקיבא בחלל" הוא להיט היסטרי באיראן. שני הצדדים היו בהלם מוחלט - הדרום אפריקאים על כך שהאליל שלהם קם לתחייה, ורודריגז על העובדה שמישהו שמע עליו בכלל.

רודריגז ובנותיו הבוגרות הוזמנו לדרום אפריקה לסבב הופעות, והתקשו לעכל את המתרחש מול עיניהם - החל מהלימוזינה שנשלחה עבורם אל שדה התעופה, וכלה בקהל של עשרות אלפי האנשים המריעים שגדש את האולמות. לא פלא. מה שכן מפליא זו העובדה שאחרי כל הטררם, רודריגז לא שינה את סגנון חייו כהוא זה. הוא חזר אל ביתו הדל ואל עבודת השיפוצים, ואת הכסף חילק בין משפחתו וחבריו.

"מחפשים את שוגרמן" (שנקרא על שם אחד משיריו של רודריגז), זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, ובצדק. הוא ספור סינדרלה מקסים שמדגים איך המציאות עולה על כל דמיון, ומעבר לכך, הוא סרט שגורם לך לחשוב. על חלומות, על ייעוד, על כך שאין לנו באמת מושג מה קורה בעולם ואיך ומהיכן החוטים נמשכים. וגם רודריגז עצמו, אומן ומשורר אמתי וצנוע, שלא מתבלבל לרגע מהפרסום ומהכסף, יכול ללמד את דור הריאליטי דבר אחד או שניים.

ככה מפרקים חומה

כן, בעיני ענווה זה כל הסיפור. את הטור הקודם סיימתי בנימה של מבוכה ובלבול קצת מטרידים, אני יודעת. מה לעשות? בזמן שכתבתי מלכוד היוהרה היה נראה לי בלתי פתיר. איך באמת מוצאים את האיזון בין אמונה בערכים להצטנעות שתאפשר הקשבה? אך כשעלעלתי באתנחתא עם הטור התוהה שלי, מצאתי את התשובה.

בתחילת הגיליון נתקלתי בכתבה על סלע ואורית תור שמפיצים בהצלחה רבה את אור התורה בתל אביב. למי שפספס, מדובר בזוג מחוות מעון שהתנחל בלבבות התל אביבים בזכות אמירת שלום פשוטה, ויחס אישי חם. כשסלע נשאל אם האורחים הרבים הגודשים את ביתם לא מרגישים שהוא מנסה להחזיר אותם בתשובה, התשובה שלו כבשה אותי. "אני לא חושב שאני צריך לגלות למישהו מה הסיפור שלו בעולם", הוא אמר, "לכן אני לא עסוק בלנסות להזיז מישהו מפה לשם... אני בא להתחבר עם בן אדם באופן הכי פשוט בעולם. יש לי הרבה מה ללמוד ממנו ומהאור שלו, ויש לו מה ללמוד מהאור שלי". ככה בונים חומה! או בעצם, אולי ככה מפרקים אותה.

לתגובות: eramati@gmail.com