בשבע מהדורה דיגיטלית

נפש יהודי חילוני הומיה

עמיחי שיקלי, ראש מכינת 'תבור' בנצרת עילית, רוצה לחבר את האליטה של השמאל לשורשים אבל בלי להתחייב לקיום המצוות

עפרה לקס , י"ב בכסלו תשע"ח

"הציבור החילוני לא מורד ביהדות, אין לו במה, הוא לא מכיר אותה". עמיחי שיקלי
"הציבור החילוני לא מורד ביהדות, אין לו במה, הוא לא מכיר אותה". עמיחי שיקלי
צילום: ישראל פרץ

לפני כשנה הגיעה אל עמיחי שיקלי אחת מתלמידות מכינת 'תבור' בנצרת עילית, שבראשה הוא עומד, וביקשה שהמכינה והצוות יציינו בצורה מכובדת את 'ליל כל הקדושים' הנוצרי.

שיקלי עשה איתה הסכם: "אמרתי לה, אני פותח סטופר בשעון לחמש דקות. אם תצליחי למלא חמש דקות בהסבר על חנוכה, ניתן לך לחגוג את ליל כל הקדושים". החניכה, באופן לא מאוד מפתיע, ויתרה מראש על ההזדמנות שהוצעה לה. במקרה אחר, כשהתכנסו 50 תלמידי המכינה בליל שבת וביקשו לשיר יחד שירי שבת, ההיענות להצעה של 'ידיד נפש' הייתה דלה, דלה מאוד. "רק חניך אחד הכיר את השיר הזה, ששרים בכל בתי הכנסת בכל ערב שבת. רק חניך אחד!", מטעים שיקלי, "וגם הוא היה עולה מצרפת. מבחינתי זה אירוע".

אירועים מהסוג הזה הם שמניעים את שיקלי כבר למעלה משמונה שנים לפעול חינוכית דווקא עם שכבת השמנת של הנוער הישראלי, ולחבר אותו אט אט בחוטים דקים את מקורותיו היהודיים. שיקלי אמנם אינו חובש כיפה, אבל הוא טעון באמירות ערכיות שלא היו מביישות אידיאולוג מצוי של הציונות הדתית.

אחד המקרים שהניע אותו מלכתחילה לפתוח מכינה לבני הנוער הללו, כדי לחשוף אותם ליהדות וללאומיות אליה הם משתייכים, אירע זמן קצר לאחר שהשתחרר משירות ארוך ומשמעותי בצה"ל. שיקלי שימש אז רכז חינוך בקיבוץ שפיים. במטרה לחשוף בפני הנוער הקיבוצי את רבדיה של החברה הישראלית, הוא ארגן להם סיור ביישוב עלי שבשומרון. ההתנגדות הייתה גורפת: "הם סירבו כי זה בשומרון". במקביל, התארגנה באותה עת בקיבוץ משלחת לגרמניה, לשם כמובן לא הייתה להם כל בעיה לטוס. "אמרתי להם: זה מדהים, לגרמניה כן ולעלי לא? מה זה אומר עליכם? זה היה מהמם לראות איך לגרמניה הם שכחו את כל מה שהיה שם, אבל הציונות הדתית היא בשבילם מעבר לגדר".

שיקלי לא הסתפק בגילויי תדהמה. הוא החליט כאמור לפתוח בדיוק עבור צעירי החברה הזו מכינה קדם צבאית בנצרת עלית. במקום להתלונן על מצבו של השמאל השבע, בחר שיקלי לעבוד דווקא עם האוכלוסייה הזו כדי לחולל שינוי. חניכי המכינה מגיעים ממרכז הארץ: הוד השרון, הרצליה וגם ממגוון מושבים בנגב ובצפון. "זו האליטה החילונית של מדינת ישראל, טובי הנוער, חכמים, טובי לב מעולים שבמעולים. זו זכות אדירה לבוא במגע עם הנוער הזה. יש לו צימאון בלתי נדלה לידע והבנה".

החבר'ה מגיעים אומנם למכינה מתוך רצון לקבל. אבל הם לא אומרים לך לפעמים "אתה מגזים עם היהדות"?

"יש קידוש ושירי שבת, והחבר'ה מאוד אוהבים. כל הבוגרים של 'תבור' מכירים הרבה ניגונים חסידיים וגם שירים עבריים, שגם אותם צריך ללמד".

ההורים מרוצים מהכיוון שאתה לוקח אליו את הילדים שלהם, או שהם מתרעמים?

"הרבה פעמים בשיחת פתיחת השנה הורים באים ואומרים 'אתה עוד תחזיר לי את הילד בתשובה', אבל תוך כדי ואחרי השנה לא פגשתי ביקורת בכיוונים האלה, וגם אף אחד לא חזר בתשובה". שיקלי מודה כי הוא רחוק מאוד מרצון לחזור או להחזיר את חניכיו בתשובה. הוא עצמו בכלל לא נמצא שם. השיח שלו מדבר על תודעה, תרבות וזהות יהודיים.

המקבילה החילונית של עלי

לא מעט תחנות עיצבו את דרכו הייחודית של עמיחי שיקלי (36). שנות ילדותו המוקדמות עברו עליו בבית ספר דתי במעלה אדומים, אבל שנות היסודי זימנו חוויה הפוכה בתכלית בבית הספר במשגב. "כשראיתי בפעם הראשונה חבר שיש לו בסנדוויץ' גבינה צהובה ופסטרמה, חשבתי שהבנאדם יחטוף בתוך רגעים מכת ברק ויתאדה".

בשנות התיכון המשפחה כבר התגוררה בירושלים והוא למד בתיכון תל"י בעיר. "עד כיתה י' שמרתי שבת, כי הבית שלי היה שומר שבת", אבל זה לא בא ממנו וגם לא היה מקובל בחברה הסובבת. אחרי הפצרות, שחרר אותו אביו לבלות בשבת עם החבר'ה כי "המחירים החברתיים היו בלתי נסבלים". עד סוף כיתה י"ב הוא הספיק לחוות שלושה כיוונים שונים של הציבור בישראל. להשלמת התמונה, עשה את השנה שבין התיכון לצבא במכינת 'מעיין ברוך'. "מצד אחד היה לנו את פרופ' יוסף בן שלמה, ומצד שני הסופר ואיש הרוח דודו פלמה. זו הייתה שנה מאוד משמעותית".

כשהגיע זמנו של צה"ל, הוא התגייס לסיירת גולני, שם עשה 5 מתוך 8 שנים. את השירות סיים כמ"פ באגוז. תוך כדי, היה גם פרק של לימודים במכללה לפיקוד טקטי. אז הוא בנה תכנית הכנה לצבא שנקראת 'צור'. בעוד החברה הישראלית עוסקת לא מעט בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, הוא גילה ממש מתחת לאף מגזר חדש. "עבדנו עם חבר'ה מאזור הרצליה. כך הכרתי את מצב הרוח בקרב הציבור החילוני שיש לו דרייב מאוד הישגי ומאוד פרסונלי. היה לנו חשוב לחזק את הנושא של ה'למה' ואת הנושא של הרוח". המפגש הביא אותו להגדיר את המגזר הזה כפריפריה זהותית או תודעתית. "פריפריה היא תמיד המרחק מהמרכז. אז ביחס לנקודת הזהות היהודית ציונית, ככל שאתה מתקרב למרכז הארץ, וככל שאתה עולה בסולם הסוציו אקונומי, אתה מתרחק ממנה והופך להיות פריפריה".

אם אדם שעונה להגדרות שהנחת עכשיו היה יושב כאן איתנו, הוא היה כועס.

"הוא לא היה כועס כי הוא יודע שאני צודק. אני מדבר על הדברים האלה בפתיחות. זה מדע מדויק, זו לא הערכה".

אז הוא היה אומר לך: סליחה, זו הזהות שלי. אני לא יהודי, אני איש העולם הגדול, אל תכפה עליי זהות שאני בכלל לא רוצה.

"זה הקיצון, רוב האנשים לא נמצאים שם. אנשים לא יגידו לך: אני אדם אוניברסלי. זה רק אידיאולוגים פוסט ציוניים. רוב האנשים בכלל לא נחשפו לחינוך עם תוכן יהודי ציוני בהיקפים משמעותיים, ולכן הדבר הזה לא כל כך חזק אצלם. לרוב, אם תנסי לפקפק בעוצמת יהדותם של אנשים, את תותקפי. זה מרכיב חזק בזהות שלהם, אבל הם לא יודעים לנמק למה".

לאוסף החוויות הזה, הצטרפה עוד עובדה אחת מימי השירות הצבאי. "כשהייתי מ"פ ורציתי להוציא חיילים לקורס קצינים, לא עמדו בראש הפירמידה בוגרי המכינות החילוניות, אלא יותר החבר'ה הדתיים או חילונים שבכלל לא היו במכינה".

מה היה שונה בבוגרי המכינות הדתיות?

"השוני היה בסופו של דבר במכוונות לשליחות ולשירות צבאי משמעותי".

כשראש עיריית נצרת עלית, שמעון גפסו, פנה אליו בבקשה להקים בעירו מכינה קדם צבאית לחיזוק העיר וצביונה היהודי, הוא ניאות. המטרה הייתה להקים "את המקבילה של עלי לציבור החילוני". אחרי שמונה שנות פעילות, שיקלי יכול לסמן וי על הגדרת המטרה. 40 אחוזים מבוגרי המוסד שהוא עומד בראשו יוצאים לקצונה, הוא אומר בסיפוק לא מוסתר. "זו המכינה עם השיעור הגבוה ביותר של היוצאים לקצונה. בדקתי". במכינה שלו לומדים ציונות ומובילים לא מעט פרויקטים חברתיים בנצרת עלית וגם נפגשים, בלי מסננים, עם חרדים, ציוניים דתיים וערבים. "אני חושב שבניית הזהות היהודית היא חלק מתחושת השליחות. כשאתה יודע שאתה חלק מדבר רחב יותר ועמוק יותר, זה מפעיל ומניע אותך קדימה. גם אם יהיה בוגר שהוא על קצה הרצף השמאלי של המפה הפוליטית, לא סביר שהוא יהיה מנוכר לזהותו היהודית. בדקנו את זה. זו המתנה הגדולה".

במכינה לומדים כיום כחמישים חניכים, אולם שיקלי מפעיל גם תכנית רחבה יותר בשם 'קשת', המיועדת לתלמידי תיכון בכיתות י'-י"ב. התלמידים משתתפים בסמינריון של המכינה אחת לחודש וחצי, ובאופן זה 300 צעירים נוספים נחשפים לתכנים הייחודיים של 'תבור' במשך שלוש שנים ברציפות.

"נאום שאין לו מחילה"

החשיבות שרואה שיקלי בעידוד חניכיו לשירות משמעותי בצה"ל, לא מונעת ממנו להעביר ביקורת על המערכת, כשזה מתבקש. את נאומו של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בערב יום השואה תשע"ו הוא תוקף בחריפות מפתיעה. "זהו נאום שאין עליו כפרה ואין עליו מחילה", הוא חותך, "העובדה שהוא לא התנצל התנצלות חדה וברורה על דבריו מאוד מתסכלת. את הנזק שהוא גרם היה אפשר לראות בכל העיתונים בעולם. זו אמירה שסיפקה נשק כביר מבחינה תודעתית לאויבים שלנו. היום כל בר דעת יודע שהמאבק שאנחנו מנהלים בעולם הוא לא פיזי אלא רעיוני. השאלה היא לא על השטחים, אלא האם יש זכות קיום למדינה יהודית. נקודה". שיקלי לא מסתפק בגינוי אלא מצהיר גם כי "אם מחר בבוקר הוא רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל, אני לא בטוח שאני רוצה להיות חלק ממנו. אחרי הנאום הזה הוא לא היה אמור להמשיך דקה אחת נוספת בצבא".

בניגוד לתהליכי העומק החברתיים שהציג יאיר גולן בנאומו, שיקלי צולל פנימה אל לב הסכסוכים המחלקים את החברה הישראלית ודולה משם שני מעגלי זהות. "האחד שנושא את דגל הדמוקרטיה והחברה המתקדמת והנאורה וגם את 'אומת הסטארט-אפ', ומעגל נוסף של זהות יהודית-לאומית שנושא מטען תרבותי היסטורי אדיר, שבו כל ארון הספרים היהודי וכל החוויות לאורך הגלות". לדידו של שיקלי, המעגלים אינם נפרדים אלא מקיימים ביניהם שטח חפיפה רחב. שיקלי מעניק את התואר 'ציוני' למי שנמצא בתוך שטח החפיפה. "אדם כזה אומר: אני יהודי שגאה ביהדות שלי, ושלהיות יהודי זה משמעותי עבורי. מהצד השני הוא אומר, אני מקבל על עצמי את חוקי המשחק של הדמוקרטיה ורוצה שהמדינה תהיה מתקדמת".

שיקלי סבור, כמו לא מעט הוגים בציונות הדתית, ש-70 שנות המדינה הראשונות היו בניין הכוח, וכעת הגענו לשלב בניין הרוח. "אני חושב שאנחנו חיים בתקופה המעניינת ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ולמרות שהיא פחות הירואית היא יותר גורלית. כי אם בקצה הפרויקט שנקרא 'מדינת ישראל' עם ישראל יהיה ככל העמים, הדבר הזה קורס אל תוך עצמו ואנחנו מאבדים את זכות הקיום שלנו גם בעיני העולם וגם בעיני עצמנו. זה פשוט לא יחזיק מעמד".

השאלה היא כמה אנשים בציבוריות הישראלית שותפים לתחושה הזאת שלך.

"אני חושב שצריך לעשות עבודת שכנוע", הוא אומר ומניח את תפיסת העולם הבאה: "מוולוז'ין יצאו שלושה ענקים: הרב קוק שהביא את הציונות הדתית, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי בכיר הסופרים העבריים, שעיקר המרד שלו היה בניתוק מהעבר ומההווה. הוא וחיים יוסף ברנר היו האבא והאמא של החילוניות המורדת והבועטת. תוצאות המרד שלהם הן טרגיות". שיקלי מצטט בעל פה את יוחי גלעד מקיבוץ בית השיטה, שנהרג במלחמת יום הכיפורים וכתב ביומנו: "18 שנה אני מתחנך לאורם של נבונים ומנוסים ממני, וכשאני מסתכל וחושב מה הם נתנו לי בכל מה שקשור לאותה נפש יהודית, אין לי לומר אלא מעט", ובהמשך הוא כותב "כשאני מהרהר בכל אלה ומסתכל בוותיקים, אני מהרהר וחושב שמא, שמא עשו אז מהפכה גדולה מדי'".

"רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות", כפי שאמר יעקב חזן.

"זהו בדיוק. היום הציבור החילוני לא מורד ביהדות, אין לו במה, הוא לא מכיר אותה".

הענק השלישי שיצא מוולוז'ין, ממשיך שיקלי לפרוש את התזה, הוא ביאליק. "לקחנו ממנו את 'נד-נד', אבל לא זה מה שחשוב. היה לו משהו הרבה יותר עמוק להציע. הוא היה תמיד קרוע אבל סירב להתנתק מזהותו. ביאליק הבין שאין שום קיום לעם היהודי במנותק מזהותו היהודית. אי אפשר לעשות קפיצה של 2000 שנה בהיסטוריה". מבחינתו של שיקלי ביאליק הוא הדגם, אבל יותר מדי חילונים הולכים לאורו של ברדיצ'בסקי, גם אם הם לא יודעים מי הוא היה בכלל. "הקפיצה של 2,000 שנה בהיסטוריה, זו המגה-טעות של החינוך הממלכתי. מתוך 3,000 שנה של יצירה יהודית אנחנו מלמדים שעתיים תנ"ך וכל השאר פסול ולא שייך".

השאלה היא אם זה מספיק חזק. אם אפשר להיות ציוני ולא מאמין בה'. כשהציונות באה עם אמונה היא תופסת את כל ההוויה שלך. תרבות, לעומת זאת, היא משהו שאתה גם יכול לשים בצד. היא לא מהות.

שיקלי מתרעם. "יש משהו שהציבור הדתי לא תופס לצערי, הוא תקוע במחשבות של ימי הביניים. אי אפשר לצפות מאנשים להיות מאמינים. זה או שכן או שלא. הניסיון להשית על אנשים תפיסה אמונית או ההנחה שאם אדם לא נמצא בתפיסה אמונית הוא פחוּת ערך, בעיניי זה חטא שאין לו כפרה. אני אוהב את הציבור הדתי עד לנקודה שבה הוא מרים את הראש, מתנשא ומזלזל באדם הלא מאמין. הרב קוק מתאים אך ורק למי שהוא אדם מאמין, ולא כל אדם נמצא בתוך תודעה של אמונה".

מסר נוסף שהוא רוצה להעביר לציבור הדתי הוא "שזה לא משחק סכום אפס, לא צריך לנצח את הציבור החילוני. אנחנו ביחד. יש חלקים בציבור הדתי ששוכחים את זה, כמו שיש קצוות בציבור החילוני ששוכחים שאנחנו ביחד בסירה הזאת". מבחינתו, הציבור הדתי חייב להבין שאפשר ללמוד מהתרבות, ההיסטוריה והלאומיות היהודית, ולשתות מהמעיין הבלתי נדלה שלהן גם בלי להיות בהכרח ירא שמיים ומקפיד על קלה כחמורה. "ברור שקשה ליהודי דתי לשמוע את זה, אבל אופציית הכול או כלום היא תפיסה הרסנית".

"שילוב הלוחמות הפך לדגל"

לפני שבועיים קיימה המכינה סיור במזרח ירושלים. למפגש עם הקבוצה התייצב מדריך בשם בן לב קדש מעמותת עיר עמים. "עמותה במימון אירופאי, ששמה לה למטרה לוודא שהעיר שחוברה לה יחדיו תחולק וכמה שיותר מהר. היא כמובן לא מכירה בשום זכות של יהודים לריבונות בעיר", עורך שיקלי היכרות למי שלא שמע על העמותה. לב קדש, מספר שיקלי, הוא גם חבר הנהלה וצוות ההיגוי ב'פורום החילוני' הנלחם במה שקרוי הדתה. "בעיניי היה משעשע לראות שפעיל בפרום החילוני יהיה פעיל גם בעמותה הזאת. לא ייתכן שבפורום החילוני יהיה אדם לאומי, כי אין אדם לאומי שיתנכר ליהדותו". וזו התזה שלו לגבי הפורום בכלל וטענות ההדתה בפרט. "זה מסווה. הדת היהודית היא לא החץ שאליו מכוון הפורום החילוני. הפורום החילוני הוא פורום אנטי ציוני במסווה של אנטי דתי. המטרה של הפורום היא לנגח את הציונות ולאו דווקא את עולם האמונה היהודית".

הפורום החילוני הוא קומץ שעושה המון רעש, אבל יש לו השפעה. תראה מה קרה בגבעתיים.

"עיקר הנזק שהוא מחולל הוא בקרב האליטה החילונית. הוא כן מקשה את הנגשת היהדות וכן מקשה את החיבור. אבל בהבנה שלי, הפורום הזה בועט כי יש תזוזה בכיוון של חיפוש אחרי הזהות היהודית. הוא קם כדי לבלום תהליך של התקרבות לזהות היהודית, ובעצם מה שחשוב לו זה הזהות הלאומית. בעיניי אין הבדל בין תפיסה יהודית הוליסטית לבין התפיסה הציונית".

אז כן, יש נזק, בעיקר בקרב קהל הבית של המכינה של שיקלי, אבל הוא לא מתרגש. "יש מקומות שבהם הפורום הצליח לעשות נזקים כבדים, אז הוא שם משוכה אבל אנחנו נכונים לקרב. זו מלחמת תרבות. במלחמה הזאת צריך לנצח והניצחון צריך להיות באמצעים של חשיפה לתרבות היהודית והציונית".

שיקלי נמצא על הרצף הערכי שמחבר בין דתיים, חילונים וצה"ל. אבל גם פה, הוא לא תופס צד במאבקים המתרחשים היום בתוככי צה"ל אלא מנסה להכיל את המשותף.

מה דעתך על הגדודים המעורבים?

"יש בהיסטוריה הלא רחוקה נשים ג'דאיות שהיו בקרבות גבורה בתל חי ובפלמ"ח. הדבר אפשרי. בעיניי זו שאלה של צורך ויכולת. אם זה מה שצריך כדי לנצח במלחמה, אז אהלן וסהלן. אני לא מכיר את הצרכים של צה"ל. גדודים כאלה יכולים לתפוס את הקווים השקטים. לי נראה מוזר שפחות או יותר כל הודעה שנייה או שלישית של דובר צה"ל עוסקת בנושא הלוחמות. זה מה שחשוב? נראה שזה הפך לדגל וזה העיקר".

אתה יודע, יש כאלה שהגדודים המעורבים מפריעים להם לשרת בצה"ל.

"צריך למצוא בצה"ל מקום לכולם. אם זה מפריע למגזר מסוים, צריך לתת לו מענה כמו שיודעים לתת לנח"ל החרדי".

מתוך שמונה שנות שירותו, עשה שיקלי את מרבית הזמן בסיירת גולני. מי שקיבל אותו לפלס"ר היה תא"ל מרדכי כהנא, אז מפקד פלוגה בסיירת. "הוא היה נראה לי מפקד יצירתי ונועז. הרגשתי מאוד בטוח ללכת אחריו ושהוא מאוד יודע מה הוא עושה. הייתה לו ולסיירת בכלל גישה כסחיסטית שחותרת למגע. גישה מאוד בריאה לכל הצבא. צבא צריך להיות כלב אמסטף מוחזק חזק בשרשרת. כשצריך לשחרר אותו, צריך לשחרר". מבחינתו, "לצבא יש תכלית אחת, לרסק לאויב את עצמות. והוא צריך להיות ממוקד בזה. אחר כך יש דברים נוספים. אנחנו משיתים עלינו את הנורמות המוסריות המחמירות ביותר בפלנטה. כל זה טוב ונכון, אבל האויב צריך להיות מכוסח". הדברים הללו לא נאמרים כביקורת, שכן שיקלי סבור שצה"ל נמצא במקום התודעתי הנכון: "אני לא חושב שצה"ל נמצא במשבר רוחני רעיוני עמוק. אני לא חושב שאיזנקוט חשוד בחוסר ציונות או רוח לחימה. קטונתי. לא עשיתי גרגר ממה שהוא ואחרים עשו בצבא".

לאחרונה התעוררו כל מיני תיאוריות קונספירציה על הדחת או אי קידום מכוון של בכירים דתיים בצבא. מה דעתך?

"דבר ראשון, אני לא יודע וצריך להגיד את זה. אבל דבר שני, נראה לי משונה שגם כהנא וגם וינטר וגם אחרים, ובוכריס שאני לא יודע מה היה ומה לא היה איתו, מצאו את הדרך החוצה. צירוף המקרים נראה לי מוזר. כי אוקיי, כהנא החזיק קלצ'ניקוב במכולה בבסיס אליקים. יכול להיות שזה אסון נוראי והוא לא ראוי. דעתי היא שזה חלש. יכול להיות שוינטר הוא לא מספיק חד ושנון למרות שזה סותר את כל מה ששמעתי עליו. אז יש פה משהו מסריח, זה לתחושתי".

איפה נפגוש את שיקלי בעוד כמה שנים? לא ידוע. גם פוליטיקה היא אופציה, למרות שכרגע אין לו שום דבר קונקרטי. "אני נמצא בקשר עם בנט ושקד ואני רואה במפלגה הזאת מקום שנראה לי יותר טבעי מאשר הליכוד". אבל הוא לא משוכנע שזה הנתיב בו הוא צריך ללכת. "ההתלבטות הגדולה היא איפה אנחנו יותר משפיעים. האם בשטח או בפוליטיקה. בסוף המטרה תמיד תהיה אותה מטרה: איך אנחנו מחזקים את הרוח היהודית והזהות הציונית. הקיום שלנו תלוי בזה. אם בפוליטיקה יהיה תפקיד שיאפשר לי לעשות יותר ממה שאני עושה היום כראש מכינה, אולי אלך לשם. אבל נכון להיום ההתמקדות שלי היא בדבר שהוא יותר קונצנזואלי". ובכלל, הוא חושב שעדיין לא בשלה ההיכרות של החברה הישראלית איתו, "ולכן הדיבור הזה קצת מקדים את המאוחר. כמו שנאמר, אתה לא מספיק חשוב כדי להיות צנוע".

ofralax@gmail.com