חובת שמירת המסורת- תגובה לרב סילבצקי

הרב עידוא אלבה מגיב למאמרו של הרב סילבצקי מישיבת מרכז הרב נגד עליית יהודים להר הבית.

הרב עידוא אלבה , י"ב בכסלו תשע"ח

רחבת הר הבית
רחבת הר הבית
צילום: אייסטוק

הוכחת בעלות יהודית על ההר היא שיקול הלכתי

הרב סילבצקי אינו מזכיר בדבריו את השיקול להתיר עליה להר כדי להראות שהמקום שייך לעם ישראל, אך שיקול זה היה משמעותי מאוד אצל ר' אברום.

פרופסור הלל וייס כתב במאמר שפורסם, שהרב שפירא אמר לו שהוא עצמו רוצה מאוד לעלות לחלק הדרומי ונמנע רק בגלל שאין לו מסורת, והוסיף עוד שמי שרוצה לסמוך על הרב גורן יכול לעלות. ר' הלל וייס גם מעיד שרצונו של הרב שפירא לעשות מעשה ולעלות התעורר כאשר הערבים עשו שינויים במקום, ומכאן שהרב שפירא הסכים לעיקרון של הרב גורן שככל שהערבים מנסים להשתלט על המקום יש לחזק את האחיזה בו על ידי העליה.

גם הרב ישראל שליסל מחברון מעיד שהרב שפירא אמר לו שהוא יכול לעלות.

הרב גורן בעצמו שינה את עמדתו בדבר. בזמן שהיה רב ראשי לא רצה לדחוף בחזקה להיתר מחשש של המכשלות שיכולים להיווצר מהיתר העלייה, אך לאחר מכן לאור התחזקות החשש של מסירת המקום לערבים החליט לפרסם את ספרו הר הבית כדי לעורר את העליה על מנת לחזק את הוכחת בעלותנו על המקום.

יש לציין שהרב גורן זצ"ל פסק להלכה ('הר הבית' עמ' 329) כי מדינא יש לסמוך על המסורת שאבן השתיה נמצאת במקום בית המקדש, וכלשונו "אין לבא בטענה שלמרות שמבחינה היסטורית וגיאורגרפית יש יסוד להאמין שהאבן המנוקבת ממוקמת באמצע בית המקדש, קשה לפסוק הלכה למעשה על יסוד מסמכים אלו, אין הדבר כן, שהרי גם הב"ח הרדב"ז והחת"ס שהם עמודי ההלכה סוברים כך". אלא שבקש למצוא מקום נרחב בצד הדרומי בו יהיה מותר להכנס אף ללא הסתמכות על המסורת.

המסורת שהכיפה עומדת במקום בית המקדש יסוד המנהג להתקרב ל'כותל'.

לדעת הרב סילבצקי למעשה איננו יודעים דבר ודאי שיאפשר לשער את מקום העזרות.

והשאלה הראשונה שיש לי לשאול על עמדה זו היא מנין לנו שהכותל המערבי אינו חומת העזרה? בשום מקום לא נמצא כתוב שידוע לנו במסורת שהר הבית המקודש לא חרג בחומות המתחם, אמנם יש מנהג שבאים למקום ללא טבילה, אך מנהג אינו מסורת. מנהג הוא מה שנוהגים בפועל אך אם אין לו יסוד הגיוני אין להתיר להמשיך בו, הוא חייב להתבסס על מסורת על משהו שיודעים, ואם אין יודעים דבר, ולא מובן על סמך מה נהגו בזה להתיר.

ואכן בשו"ת יביע אומר (יו"ד כז, ג) כשדן על מה סומכים בזה, הסיק שחייבים להסתמך בזה על המסורת שהובאה בתשובת הרדב"ז (ח"ב תרצ"א) שם כתב: "אין ספק שהאבן אשר תחת הכיפה היא אבן השתייה", ובלא זה אינו מוצא כל יסוד ברור להיתר. גם אלו שמשערים שהכיפה היא במקום המזבח אינם מפקפקים בעיקרה של המסורת שהכיפה במקום המקדש.

פוסקים רבים הביאו את המסורת על מקום המקדש להלכה ולמעשה, כמובא באריכות בספר 'המסורת על מקום המקדש'.

יש לדעת שהחזקה במסורת אצל עם ישראל היא מיסודי האמונה, ולכן אנו מוצאים שגם אלו שאסרו לעלות בדרך כלל לא אמרו זאת בגלל פקפוק במסורת.

ודאות המסורת

הרב סילבצקי התעלם ממקור חשוב מאוד, והוא האגרת שנכתבה בימי הגאונים על ידי ראשי הקהל בירושלים שבה נאמר:

בעת אשר [המוסלמים] פשטו ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל, הראו להם מקום המקדש... והתנו עמהם תנאים שהם יכבדו את בית המקדש מכל גיאול" (גנזי הגאונים בבא בתרא ס ע"ב).

יש להדגיש שלא נאמר באגרת זו שהיהודים גילו את ענין "האבן" אלא שהיהודים הראו את מקום המקדש. ומבואר בה ההגיון של הדבר, שהוא נעשה מתוך אינטרס יהודי שהם ישמרו את מקום המקדש מכל גיאול, בניגוד למה שהיה עד שלטונם שזרקו במקום אשפה. שמירת מקום היא על ידי מבנה מתחם.

כיון שבכל תיאורי הנוסעים, יהודים וגויים ברור שהמקום שתואר בזמנם של כותבי האגרת כמקום המקדש היה הכיפה והרמה, כאשר לכיפה התייחסו כמקום ההיכל (ולא כמקום המזבח), פשוט שמקום המקדש עליו מדברים חכמי ירושלים הוא מה הועבר במסורת אצל כולם.

התנאי שהתנו עם המוסלמים אכן בוצע על ידם, שבנו מבנה מפואר שלא שימש בפועל מעולם ממש כמסגד, וגודלו הכללי כגודל ההיכל ורק צורתו שונה, ומסביבו בנו משטח שמזכיר ליהודים את העזרה. וכך הוא נקרא בפי רבים מהרבנים והנוסעים שתיארו את המקום, וכך אצל המוסלמים שלמדו את השם מקדש מהיהודים נקרא כל המבנה עם הרמה "אלמקדס", ובאמצעותו נשמר המקום מכל טינוף. לכן מובן שהיהודים הראו למוסלמים את מקום המקדש על מנת שתבנה הכיפה, וכך ישמר המקום.

חכמי ירושלים כתבו זאת באגרת שמטרתה להודיע ולמסור את הדברים הלאה, ובודאי אם היה להם חשש כלשהוא שהיהודים מסרו לגויים מקום אחר כדי להטעותם, לא היו מעבירים ידיעה זו. הידיעה שמדובר בהטעיה חייבת היתה להמסר בין היהודים עצמם כדי שלא יבואו לטעות, ועל ראשי הקהל היה מוטל להזהיר שלא יבואו לטעות.

לא סביר להניח שמקום המקדש לא הועבר מאב לבן, היות והוא המקום הכי חשוב לעם ישראל, ויהודים בכל הדורות לא עזבוהו, ובכל תפילותיהם כיוונו אליו כפי שנקבע בשו"ע. כל אב יכול להראות לבנו את המקום. גם כשעמד האב השקיף על המקום החרב מהר הזיתים, ודאי אמר לבנו דע לך בני שכאן במרכז המתחם נמצא בית המקדש.

אין מי שימנע מאבא לומר לבנו כשהוא משקיף מסביב לירושלים מהר הזיתים, דע לך בני שכאן במרכז המתחם היה בית המקדש שהוא הדבר הכי חשוב לנו ואליו אנחנו מכוונים בכל תפילותינו, ולכן לא סביר שהמסורת בזה תיעלם.

למסקנה, המסורת על מקום המקדש היא מסורת על המקום החשוב ביותר לעם ישראל, יש בה נפקא מינות הלכתיות מובהקות, ולכן בודאי הקפידו על העברתה המדוייקת. ואכן רבים מגדולי הפוסקים הביאו מסורת זו להלכה ולמעשה.

מכיוון שכך, בוודאי שהעולים להר הבית כהלכה, לא עוברים על שום איסור ולא נכנסים לשום חשש, אלא מקיימים מצווה רבה, מצוות דרישת המקדש והורשת הר הבית מידי גויים.

למאמר המלא של הרב אלבה לחצו כאן