בשבע מהדורה דיגיטלית

מעיין החסידות - סיפור לשבת

רבי נחום מטשרנוביל אמר בעת לידת בנו של רבי שלום שכנא, כי רוח רבי ישראל הבעל שם טוב תשכון בתוכו, וכך נקרא שמו ישראל.

עודד מזרחי , י"ב בכסלו תשע"ח

סיפור לשבת
סיפור לשבת
צילום: איסטוק

את תחילת כהונתו כאדמו"ר עשה רבי ישראל בגיל 16 בפראהביטש, עיר מגורי אביו, משם עבר לסקווירא ומשם לרוז'ין, שעל שמה נתפרסם הוא ושושלתו אחריו.

הוא נודע מחד בעבודת השם מלכותית ונשגבת, ומאידך סיגף את עצמו בסיגופים שונים. נהג לנעול נעלי זהב בלי סוליות, וכאשר צעד על השלג היו נראים על הלובן סימני דם מרגליו.

באביב של שנת תקצ"ח, בעקבות עלילה של מתנגדים, נאסר רבי ישראל על ידי שלטון הצאר והואשם בכך שציווה להרוג שני "מוסרים". לאחר כמעט שנתיים הצליח לברוח מהמאסר בעזרת שוחד שחסידיו שילמו למנהל בית הכלא, ונמלט מגבול רוסיה לאוסטריה.

במהלך בריחתו הגיע לכפר אחד. הוא סייר בו ושאל את יושביו: "מה שם הכפר?".

"שם הכפר הוא סרוליבה", ענו.

הוסיף הרבי לשאול: "האם ידוע לכם טעם ופשר שם זה?".

"אין אנו יודעים", ענו לו, "אולם ישנו בקצה הכפר זקן אחד בן מאה שנה. קשה לו ללכת, וכמעט כל הזמן הוא שוכב על מיטתו. אולי יודע אותו זקן מדוע קוראים כך לכפר".

ביקש הרבי מרוז'ין: "נא שאלו אותו אם אכן יודע הוא".

שאלו אותו אנשי הכפר והוא ענה: "יודע אנוכי".

בהיוודע זאת לרבי מרוז'ין ביקש מהם: "אולי תוכלו להביאו אליי?".

האנשים נעתרו לבקשתו והביאו את הזקן בעגלת חורף, והוא החל לספר לרבי:

"בהיותי צעיר לימים הייתי רועה צאן בסביבה זו בין ההרים. פעם אחת ראיתי זאב בא ומתקרב אל צאני והתחלתי לצעוק לעזרה, אך איש לא בא לעזרתי. פחדתי מאוד והזאב הלך והתקרב, עד אשר הגיע אל הצאן, לקח שה אחד ופנה והלך לו. למחרת שוב ראיתי מרחוק שהזאב מתקרב. פחדתי ולא ידעתי מה לעשות, והזאב בא ושוב לקח שה והלך לו".

"ביום השלישי כבר פחדתי ללכת לאותו מקום לרעות את צאני. ביקשתי ממכריי שילכו איתי והם לקחו עמם מקלות ואבנים ובאו עמי. כאשר ראינו את הזאב בא, נפל פחד על כולם. לפתע ראיתי למעלה על ההר יושב איש אחד סרול, כלומר יהודי. ראיתיו כמה פעמים יושב שם לפני כן. הוא נהג לבוא לכאן, להתבודד וללמוד, ועכשיו כאשר ראיתי אותו יושב, התחלתי לצעוק לעברו 'סרול! סרול! בוא לעזרתי!'.

"סרול ירד מן ההר והלך לכיוון הזאב. הוא התקרב, עד שהגיע ממש אליו, ולאחר מכן חזר אליי ואמר לי: 'אל תירא! הזאב איננו חי עוד!'. עניתי בבהלה: 'אבל אני רואה אותו עומד?!'. אמר לי סרול: 'הוא אינו חי! בוא עמדי ואראה לך'. התקרבנו אל הזאב והנה הוא קפוא כמו בול עץ... אמר לי היהודי: 'יש לך סכין?'. אמרתי: 'כן'. והוא אמר לי: 'פשוט את העור ממנו ותהיה לך פרווה ללבוש', הורה לי ועשיתי כן".

הזקן הגביה את בגדו העליון והראה לרבי מרוז'ין שאת הבגד הזה הוא לובש עד היום. הוא המשיך לספר:

"כשראינו זאת, הבנו כולנו שאיש זה הוא איש קדוש. למטה באותו אזור היו מעיין ובאר, שהיהודי היה בא לפעמים לטבול שם. הואיל וזה היה בחורף, כשיצא מן המים ועמד במים הקפואים היה נדבק עור רגליו לקרקע, והיה משאיר עקבות דם על הקרקע. לקחנו סמרטוטים והנחנו שם שלא יידבקו רגליו של יהודי קדוש זה לקרח. במשך הזמן נודע הדבר לכפרים שבסביבה והאנשים החליטו לגדר את הבאר ואת המעיין כדי שבעלי החיים לא ישתו שם מים, וקראנו למעיין 'המעיין הקדוש'.

"פעם אירע שבנו של איש אחד היה חולה, וכאשר שתה ממי המעיין הקדוש התרפא. כאשר נודע הדבר לכולם, דלו מהמים האלה לרפואה. במשך השנים התחילו להתיישב סביב המעיין והבאר, עד שהוקם הכפר הזה ונקרא 'סרוליבה', ושמו נשאר כך עד היום".

לאחר ששמע רבי ישראל מרוז'ין את הסיפור, הודה לזקן. אותו זקן מופלג חזר לביתו, ומיד בהגיעו לביתו הלך לעולמו, כאילו מילא את ייעודו. לאחר מכן הבין רבי ישראל מרוז'ין שאותו יהודי, סרול, היה הבעל שם טוב הקדוש, שרוחו הגדולה פיעמה בקרבו.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:orchozer@gmail.com