בשבע מהדורה דיגיטלית

"תמיד הייתה תקווה לנס"

פיצוץ האוטובוס שאירע סמוך לבנייני האומה לפני שש שנים כמעט נשכח מהתודעה הציבורית, אבל חייה של משפחת אסולין השתנו מאז.

רבקי גולדפינגר , י"ג בכסלו תשע"ח

ריבלין בבית משפחת אסולין
ריבלין בבית משפחת אסולין
Photo by Mark Neyman/GPO

"היו לאורך השנים עליות ומורדות, אבל הייתה תמיד תקווה לנס", שיחזרה השבוע מיכל אסולין, אִמה של הודיה נחמה אסולין הי"ד, שנפטרה לפני שבוע בעקבות פציעת ראש קשה בפיגוע טרור, את השנים האחרונות.

"הייתה תקוה כל הזמן. גם בעבודה היומיומית שלה, קיווינו שהמצב יהיה יציב ושיהיה לה טוב. שתרגיש טוב בסביבה שאוהבת ועוטפת אותה. עם כל הקושי, ובהחלט היה, אני מודה על שש השנים שהודיה הייתה איתנו".

יותר משש שנים חלפו מיום רביעי י"ז באדר ב' תשע"א, שבו התפוצץ מטען חבלה בתחנת האוטובוס מול בנייני האומה בירושלים. את המטען הניח מחבל בשם חסין עלי חסן א-קוואסמה. כתוצאה מהפיצוץ הקטלני נהרגה תיירת מאנגליה ועשרות אזרחים נפצעו בדרגות פציעה שונות. ביניהם הייתה גם הנערה בת ה‑14 הודיה-נחמה אסולין ממבוא חורון, שהמתינה לאוטובוס כדי לשוב לביתה.

אסולין הובהלה בדחיפות לבית החולים כשהיא במצב קשה מאוד. מאז, במשך שש וחצי שנים, נאבקה על חייה, כשהיא מחוסרת הכרה ומטופלת במסירות רבה על ידי מטפלים ובני משפחה. בשבועיים האחרונים חלה החמרה במצבה, ולפני שבוע נדם ליבה והיא הלכה לעולמה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

"נולדה לכם הודיה חדשה"

השבוע בביתה שבמבוא חורון ניסו בני משפחתה לשאוב מעט נחמה. "קיבלנו אותה במתנה פעמיים", מספרת האם מיכל, "פעם אחת לפני 21 שנים כשנולדה, ובפעם השנייה לפני שש וחצי שנים בפיגוע. הקב"ה עשה איתנו חסד. הודיה נפצעה קשה אבל הפנים שלה נשארו יפות, העור שלה נשאר חלק והיא הייתה כל כך נעימה וחמודה. כל מי שהיה מגיע אליה, לא יכול היה שלא לנשק ולחבק אותה. אני כבר כל כך מתגעגעת אליה", היא אומרת בקול רועד.



טוען....

"אחרי הפיגוע למדנו להכיר אותה כמו שלומדים להכיר תינוק חדש שנכנס למשפחה", מתארת מיכל את ההתמודדות שהפכה מנת חלקם בשנים האחרונות. "בחצי השנה שאחרי הפיגוע הודיה הייתה מאושפזת בבית חולים במחלקת טיפול נמרץ, ובהמשך עברה לבית חולים שיקומי אלי"ן בירושלים.

''הם היו מדהימים בעבודה שלהם איתה. שם למדנו איך לטפל בה. לפני ארבע שנים ושמונה חודשים", היא מונה את השנים במדויק, "החזרנו אותה הביתה. מאז היא איתנו, חלק בלתי נפרד מההווי של הבית. עם האחים והאחיות, החברות והשכנות, סביב שולחן שבת. היו לה שלוש מטפלות שהיו איתה סביב השעון. היה כאן בבית מערך שלם של אנשי טיפול. הקמנו פה למענה מיני בית חולים", היא מחייכת חיוך מריר.

הודיה הייתה מחוסרת הכרה ובמצב לא פשוט, בשום שלב לא הרמתם ידיים?

"בתוך המציאות הזאת זכינו גם לרגעים של נחמה. אומרים שאמא יודעת לאבחן את הילדים שלה הכי טוב, והרגשתי שהיא מבינה מה שמדברים איתה. האמנתי שהיא נמצאת איתנו. למרות שאמרו לנו שהיא מחוסרת הכרה ולא מסוגלת להבין שום דבר, הודיה תיקשרה והרגשנו שהיא איתנו. מאוד הרגיע אותה ששרנו לה את 'מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר'.

''כשחברות באו לבקר היא הייתה עוצמת את העיניים ממבוכה. ראינו איך לאט לאט היא מנסה לתקשר עם העיניים. היא הייתה מזיזה את האישונים מצד לצד. זה פשוט מדהים התקשורת הבלתי מילולית שהיא פיתחה כדי לתקשר עם הסביבה. נכון, היא לא הייתה אותה הודיה שהיא נולדה, אבל היא הייתה הודיה חדשה שלנו".

מיכל מספרת כיצד לאחר הפיגוע, כשהודיה שכבה בטיפול נמרץ, יצא אליהם אחד הרופאים הנוירוכירורגים שניתחו, ואמר: "הודיה שהייתה לכם הלכה. עכשיו נולדה לכם הודיה חדשה". "היא נולדה מחדש באופן שהקב"ה רצה שתיוולד, ועשתה בשנים האלו הרבה מעבר למה שאחרים במצב כזה יכולים לעשות. היא חדרה ללבבות של כולם. כמה תפילות נאמרו בזכותה, כמה ערבי הפרשות חלה, קבלות ומה לא".

פטירת בִתה אינה הטרגדיה היחידה שניחתה על משפחתה. לפני 11 שנים איבדה תינוק בן חצי שנה במוות בעריסה. הודיה הייתה אז ילדה בת עשר. "הזעקנו את כוחות ההצלה, וכשהם ביצעו בו פעולות החייאה אנחנו התפללנו שיהיה נס. הודיה בעצמה הדליקה נרות במטבח לרפואתו. אחר כך היא שאלה אותנו על התפילות שלא נענו. דיברנו שם גם על התפילות לתינוק וגם על הגירוש מגוש קטיף, שהתפללנו לקב"ה ובסוף הוא החליט אחרת.

"בכיתה ח' הודיה שיתפה את החברות שלה בסיפור האח שנפטר ואמרה: 'התפללנו ולא קיבלנו את מה שביקשנו - אבל אנחנו בטוחים שהקב"ה עושה ישועות עם התפילות שלנו'. היא הייתה ילדה והפנימה את התובנה הזאת בצורה כל כך עמוקה. למעשה, הודיה השאירה לנו מסר ברור וכיוון להתמודדות גם היום. לאורך השנים היו לנו הרבה רגעים קשים", משתפת מיכל.

"היא הייתה בכיתה ט' כשזה קרה, נערה בשיאה. ראינו את החברות היקרות שלה גדלות ומתפתחות ורק הבת שלנו נתקעה מאחור. כאב לנו לראות אותה במצב הזה. כאב על מה שעובר עליה אם היא רוצה לדבר ולהביע ולא יכולה, או כשזבוב נוחת לה על האף והיא לא יכולה לגרד. חוסר האונים שלה היה קשה מנשוא. השתדלנו לא להישאב למחשבות האלה", היא משתפת.

הספקת להיפרד ממנה?

"אין הכנה לכזה דבר. בשבוע וחצי האחרונים הבנו שהמצב לא טוב. לקח לי זמן להיפרד באמת. אני לא חושבת שיש אמא אחת בעולם שמסוגלת להיפרד מהילד שלה. שאף אמא לא תתנסה בניסיון הזה. איך אפשר להיפרד מהילד שלך?", היא שואלת וקולה נסדק. "הרופאים הודיעו לנו שזה כבר סופי ואני הרגשתי שאני יושבת שם שבעה. זה היה כל כך קשה. בסוף נפרדתי ממנה.

''אמרתי לה שאני אוהבת אותה כל כך ושאני מודה לה. מודה על כל מה שהיא סחבה על עצמה בשנים הללו ומודה על מה שהיא זיכתה את כל עם ישראל. כמה תפילות, קבלות טובות היו למענה. אמרו שהודיה הייתה לב אחד גדול, והרגשנו שהיא הביאה את עם ישראל לאחד.

''בשבעה גדשו את הבית המונים. הייתה אישה שאמרה לי 'את לא מכירה אותי, אבל אני שנים מתפללת על הבת שלך'. הרגשתי את הכאב של כולם. הפסדנו נשמה גדולה. הרבה שאלו 'מה נעשה עכשיו?'. הם חיפשו מקור כוח. ולי לא היה תמיד מה להגיד", היא משתתקת.

מלחמה עם אינסוף חזיתות

טיפול מתמשך בילד שנפצע בפיגוע וסובל ממצב רפואי מורכב במיוחד גובה מחירים אישיים ואחרים רבים. בשיחה עם 'בשבע' מציינת אדווה ביטון, שבתה אדל הי"ד נפצעה באורח קשה בראשה בפיגוע, את המחיר שמשלמים בני המשפחה, שנשאבים למציאות מאתגרת כמו זאת.

ביטון מביעה את הערכתה הרבה להוריה של הודיה אסולין: "אני, לצערי, הייתי במקום הזה ואני מבינה בדיוק מה הם חוו ועם מה הם התמודדו. אדלי נפצעה לפני ארבע שנים. מרגע הפציעה נכנסנו לסוג של מלחמה עם אינסוף חזיתות. חזית הבית, חזית המלחמה על החיים, חזית הזוגיות ועוד הרבה התמודדויות. א

''תה מתחיל לעבוד כמו חובש שמגיע לזירה ומתחיל לנתב את הטיפול לפי רמת דחיפות וצורך. אתה נכנס למוד מאוד משימתי וטכני", היא מספרת. "כשאדלי נפצעה 95 אחוזים מהזמן היה מנותב לטיפול בה. זנחתי את העבודה ואת שאר העיסוקים שלי, כמובן באהבה רבה. הייתי 24/7 איתה. גם רפי היה שם סביב השעון".

מתוך הניסיון האישי שלך, מה היית מציעה למשפחה שנקלעת חלילה למציאות דומה?

"אין כאן עניין של נכון או לא נכון. אני מאמינה שכל אחד עם הבחירה שלו. אבל ברגע שלקחת על עצמך להחזיר הביתה ילד עם מורכבות רפואית לא פשוטה, בלי הכרה ועם סיבוכים ריאתיים, מיכשור מורכב וצורך להיות בערנות רפואית בלי רגע הפסקה - אתה חייב לקחת את הכול בחשבון. זאת לא קייטנה. החיים ייראו שונים לגמרי. יש משפחות שאולי יגידו אחרת, אבל לנו כמשפחה זה נתן הרבה".

rivki@besheva.co.il