בשבע מהדורה דיגיטלית

ארה"ב הצביעה בעד

אירוע כ"ט בנובמבר בניו-יורק היה הוכחה ניצחת וסופית לשינוי בעמדת הבית הלבן.

ניצן קידר, ניו-יורק , י"ב בכסלו תשע"ח

"אוהב את ישראל יותר מאיתנו". סגן הנשיא מייק פנס בטקס
"אוהב את ישראל יותר מאיתנו". סגן הנשיא מייק פנס בטקס
צילום: שחר עזרן

כשדני דנון, שגריר ישראל באו"ם, נכנס ביום שלישי למוזיאון קווינס, שבו התרחשה בכ"ט בנובמבר 1947 ההצבעה ההיסטורית שהביאה להקמת מדינת ישראל, הוא לא היה נראה מתוח במיוחד.

ערב קודם לכן התפרסם בחדשות 2 תחקיר לפיו דאג דנון לחלק משכורות ותפקידים לפעילי ליכוד שהיו מקורבים אליו, באמצעות עמותה בשם 'עושים ציונות' שבראשה העמיד דנון אדם המקורב אליו. בתחקיר עלה כי העמותה, שקיבלה תרומות במיליוני שקלים מהקרן הקיימת לישראל בטענה שעיסוקה הוא בעשייה ציונית, דאגה להעסיק פעילי ליכוד על פי הנחיות מדוקדקות שהתקבלו מדנון.

מרבית העיתונאים שיערו שדנון יעדיף שלא להתקרב לתקשורת ביום שאחרי, אולם בניגוד למצופה הוא פנה ישר לכיוון המצלמות שמוקמו במרכז האולם. כשחיוך קטן על פניו הוא ענה לשאלה בנושא, ואמר כי "עיתוי פרסום הכתבה אינו מקרי. אני פעיל בשירות הציבורי כבר למעלה מ‑20 שנים בשלל תפקידים. מעולם לא נפל דופי בהתנהגות שלי". דנון הסביר בקצרה מדוע לדעתו אין לתחקיר משמעות והמשיך הלאה.

יכול להיות שדנון היה מעט מתוח, אבל לא ברמה מורגשת. זה היה האירוע שלו, והוא התהלך בו כחתן ביום חופתו, לחץ ידיים ועזב כמעט אחרון את המקום. הוא לא נראה כמי שתחקיר גדול מעיב על ראשו. בסביבתו גם היו מי שאמרו לנו: "מבחינתו הוא יודע שמדובר בניסיון לקנטר ולפגוע בו בדיוק ביום האירוע, ולכן הוא סירב להיכנע לפרובוקציה".

מפגן אהדה לישראל

כמו לאורך הקדנציה שלו באו"ם עד כה, דנון יכול היה לסמן וי גדול על עוד מטרה. הכנס הזה שיזם, והופק על ידי הקונגרס היהודי העולמי, לא היה רק שחזור היסטורי של ההצבעה ההיא בדיוק באותו מקום שבו שכן אז האו"ם, אלא גם מפגן של אהדה לישראל. שיאו היה בנאום נלהב מאוד, שאפשר להגדיר ככמעט ציוני, של סגן הנשיא האמריקני מייק פנס.

70 שנים אחרי ש-33 מדינות תמכו בהקמתה של מדינת ישראל, הוצף בדגלי ישראל האולם שאז עוד לא ידע מה יצא מהמדינה שתוקם. צוותי תקשורת מהרשתות הגדולות ביותר בארצות הברית התחרו על מקום צילום נוח ומשמעותי יותר. כל נאום ואמירה נתקלו בתשואות רמות של הקהל, כשסגן הנשיא זוכה למחיאות כפיים ולחיבוק מהקהל לאורך כל נאומו.

ואכן, הנאום של פנס הוא סיפור בפני עצמו. סביר להניח שאף אחד לא ציפה לנאום כה חם מהאיש שכל משפט שני שלו כולל אזכור של הנשיא טראמפ, ומבטא נאמנה את דרך הממשל.

בעוד נשיא הקונגרס היהודי העולמי רון לאודר דיבר על הזדמנות פז לפתרון שתי המדינות, פנס דיבר על החשיבות של השלום לישראל. את הפלשתינים הוא הותיר בצד. הוא דיבר על החובה להתפשר, אבל גם ציין שארצות הברית לא תיתן לישראל להתפשר בעניינים עקרוניים.

הצהרת התמיכה הבלתי מסויגת בביטחון ישראל ובנחישות להיאבק בגרעין האיראני, לצד הגילוי שטראמפ לא הוריד מסדר היום את העברת השגרירות והשאלה שנותרה היא רק של עיתוי, הפכו מיד לכותרות ראשיות בישראל והגיעו עד לראש הממשלה נתניהו, ששהה באותם רגעים בניירובי שבקניה.

מי שטרם הפנים או הבין את השינוי שאירע בממשל כלפי ישראל, יכול היה להבין אותו מתוך הנאום הזה. סגן הנשיא הקודם, ג'ו ביידן, לא היה מעולם חם ומחבק כלפי ישראל. זכורות בעיקר תקריות שהיו לו עם ראשי המערכת המדינית. אחד מהאנשים שהגיע מישראל לצורך הטקס וישב בשורה לפנינו, שיתף את חברו באמצע הנאום בתחושותיו: "הוא אוהב את ישראל אפילו יותר ממה שאנחנו אוהבים אותה", אמר, ולתחושה הזאת היו עוד שותפים שישבו בקהל.

סטודנטים בוכים

הדרך לאירוע הזה הייתה לא קלה. היוזמה הועלתה כבר לפני חצי שנה, ולפני ארבעה חודשים התנהל מאבק משמעותי בין המשלחת באו"ם בתמיכת ארגונים יהודיים, ובין פעילים פרו פלשתיניים שניסו למנוע את קיום האירוע במוזיאון קווינס.

המוזיאון התחייב לקיים את האירוע, אבל בשל לחץ של גורמים פלשתיניים ופעילי BDS, הודיעה מנהלת המוזיאון כי היא חוזרת בה מהחלטתה. על רקע העובדה שהמבנה עצמו שייך לעיריית ניו-יורק והמוזיאון מגדיר עצמו כמוזיאון ציבורי סירבו המארגנים לוותר, במיוחד כששמעו לפני כן מראשי המוזיאון כי הם "מצפים לארח את האירוע הנפלא והמשמעותי במקומו הטבעי".

מאוחר יותר התברר כי מנהלת המוזיאון, לאורה ריסוביץ', הייתה כר נוח להשפעת המתנגדים לאירוע, שכן היא עצמה הייתה מעורבת בהוצאת ספר שמקדם חרמות על ישראל וכלל גם צידוקים לפעילות תנועת ה‑BDS. הארגונים היהודיים החריפו את הטיעון וקראו לפיטוריה של ריסוביץ', תוך שהם מפעילים את כל כוחם בעיריית ניו-יורק. מנהלת המוזיאון, שרצתה כנראה לשמור על משרתה, העדיפה לבחור בצד הישראלי ולתת את האות לחגיגות.

כבר בכניסה לאולם היה אפשר להרגיש באווירה המיוחדת. עיצוב חלל המוזיאון שוחזר בהתאם למראהו המקורי של אולם מליאת העצרת משנת 1947, וכלל שחזור של בימת העץ, הפודיום ומפת העולם שעל הקיר המרכזי. שחזור רגע ההצבעה כלל מופע אור-קולי מיוחד, ומופע ריקודי הורה שסימל את הריקודים שפרצו ברחובות היישוב היהודי בארץ לאחר ההצבעה. בזה אחר זה קמו נציגים של 60 מדינות באו"ם שבאו להביע הזדהות עם ישראל באירוע הזה, הישג לא מבוטל בימים שבהם מדובר על ירידה במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל.

עשרות תלמידים וסטודנטים יהודים הגיעו כדי לספוג קצת מהאווירה. יהושע רוטשטיין, אחד מהם, ניגש אלינו בסוף האירוע נפעם כולו. "באנו לכאן כי ישראל נמצאת עמוק בלב שלנו – וזה היה מרגש כאילו הכריזו שוב על זכאות העם היהודי למדינה משלו", אמר כשההתרגשות ניכרת בקולו. על רקע האווירה הזאת לא מפתיע שבסוף האירוע, כשנוגן ההמנון הלאומי 'התקווה', היו מבוגרים אך גם לא מעט צעירים שמחו דמעה. לרגע הם הרגישו כאילו היו חלק מאותו אירוע היסטורי.

ביציאה אנחנו פוגשים את אסף מינצר, ראש מועצת אלקנה, שבא להשתתף באירוע כאחד ממייצגי יישובי יהודה ושומרון: "היה מאוד מרגש לייצג כאן את השומרון ומדינת ישראל. החשמל שהיה באוויר אז הורגש גם היום. לראות כאן שגרירים של כל כך הרבה מדינות, ואת סגן נשיא ארצות הברית בא לכבד את ישראל ולדבר בעד העם היהודי וירושלים, זה יוצא דופן".

מינצר מודה כי לא ציפה לנאום כה חם מסגן נשיא ארצות הברית. "אני חושב שכל מנהיג ישראלי לא היה מדבר בצורה יותר ציונית ממנו. רואים שהוא חי את התנ"ך והקשר שלו לישראל וירושלים מדהים. אנחנו מקווים שהדברים שאמר יבואו לידי ביטוי גם במעשים בשטח".

רגע לפני העלייה לרכב שלוקח אותנו בחזרה לחיים השוקקים של ניו-יורק, ניגש אלינו יהודי מבוגר שאין ספק שעבר את גיל השמונים. הוא זיהה כנראה שמולו עיתונאי ישראלי. גולדמן, הוא מזדהה, ומיד ממשיך: "הייתי ילד קטן כאן באמריקה בזמן הדיון הזה, ואני זוכר איך שמחו לא רק בארץ ישראל אלא גם כאן אחרי שהתקבלה ההחלטה. הבוקר הזה סגרתי מעגל. כשסיפרו על היהודים בארץ ישראל שהיו צמודים למקלטי הרדיו, נזכרתי איך גם אנחנו שמענו את הדיון הזה באותו היום. כילד לא הבנתי בכלל את המשמעויות. היום, הכול כבר ברור. עם ישראל חי". אין כנראה סיכום טוב מזה.