מחקר: לגיטימציה יחסית לאלימות נשים

מחקר חדש מגלה כי בחברה הישראלית קיימת לגיטימציה יחסית לאלימות של נשים לעומת אלימות זהה שמגיעה מצד גברים הזוכה לגינוי מוחלט.

שמעון כהן , י"ט בכסלו תשע"ח

אילוסטרציה
אילוסטרציה
iStock

מחקר חדש חדש של המחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל מגלה את קיומו של יחס סלחני לאלימות של נשים כלפי גברים לעומת התופעה ההפוכה.

עורכי המחקר סבורים כי "הצלחתו של הקמפיין להעלאת המודעות לאלימות נגד נשים זכה להצלחה רבה-וטוב שכך, אך במקביל גבה מחיר יקר המביא ללגיטימיות ולסלחנות כאשר האישה מתנהגת באלימות".

המחקר קובע כי רמת הסובלנות כלפי אלימות בחברה הישראלית היא נמוכה, אך כשמשווים בין גבר אלים לבין אישה אלימה (ביחס לאותו מעשה אלימות) נמצא כי העמדות כלפי נשים אלימות סבלניות יותר ביחס לגברים אלימים.

בחינה נוספת שבדקה את יחסם של גברים ונשים בנפרד לשתי התופעות, אלימות נשים ואלימות גברים, התברר כי גברים אינם מבחינים בין גבר אלים לבין אישה אלימה, זאת בעוד נשים סלחניות הרבה יותר כאשר מדובר באישה שאלימה כלפי גבר.

המחקר מגלה כי אלימות מצד נשים זוכה להצדקה גבוהה יותר, כאשר מדובר בסיטואציה בה התגובה האלימה אירעה כתוצאה מאירוע מתגרה מצד בן הזוג.

המחקר המדובר בוצע כחלק מעבודה סמינריונית של הסטודנטיות ניצן שגן ואדווה אוטה שושן ובהנחייתה של ד"ר יעל וילצ'יק-אביעד. במחקר השתתפו 240 משתתפים, 121 נשים ו-119 גברים, רובם נשואים. בפני המשתתפים הוצגו סיטואציות אלימות והיגדים הבודקים את עמדת הנשאל ביחס לאלימות המוצגת. (דוגמאות להיגדים: יש להתרחק מגבר/אישה הנוהג/ת באלימות; מעציב לשמוע על אלימות מצד גבר/אישה; יש להיאבק למען הפסקת האלימות הגברית/הנשית וכיוצא באלה).

למחצית מהמשתתפים הוצגו סיטואציות והיגדים שבהם הגבר הוא זה שמפגין את האלימות, בעוד שלמחצית השנייה הוצגו סיטואציות והיגדים שבהם האישה היא האלימה. המשתתפים התבקשו לציין מהי עמדתם כלפי האלימות המתוארת וכן להשיב האם לדעתם יש הצדקה לנקיטה בסוגי אלימות שונים בתגובה לסיטואציות שונות.

עורכות המחקר מציינות שי יש הסבורים כי עקב ההבדלים בכוחם הפיזי של גברים מול נשים נכון להתייחס בסלחנות כלפי הנשים. על תפיסה זו הן אומרות כי לכאורה אכן כך הדבר, אולם המשתתפים במחקר הנוכחי נשאלו שאלות ביחס לעצם ולמהות ההתנהגות האלימה, ללא התייחסות לעוצמת האלימות או לנזק שנגרם לקרבן כתוצאה ממנה. לכן, לכאורה לא היה צריך להיות הבדל ברמת הטולרנטיות של החברה כלפי מקור האלימות, שהרי יד שבורה של גבר אינה כואבת פחות מיד שבורה של אישה. האם אישה ששברה את רגלו של בעלה צריכה לקבל עונש מופחת מגבר ששבר את רגלה של אשתו?, שואלות החוקרות ומוסיפות: "האם יש הצדקה להבדל בענישה בין אם שמכה את ילדיה לבין אב שמכה את ילדיו רק משום שהמכה של האב עוצמתית יותר (בהנחה כמובן שנגרם לילד נזק זהה)?". על שאלות אלה תשובתן של החוקרות שלילית ומסקנתן הסופית היא לראות בכל קורבן אלימות ראוי להגנה זהה וכל עבריין אלימות ראוי לענישה זהה-ללא הבחנה על רקע מגדרי.