בשבע מהדורה דיגיטלית

פרידה של אם

עם תעצומות הנפש שלה, חני ויינרוט ז"ל לימדה אותנו הרופאים שרק ריבונו של עולם יפליא לעשות * בת גלים שער, מחממת את לב האם שבי

ד"ר חנה קטן , י"ט בכסלו תשע"ח

פרידה של אם
פרידה של אם
איור: עדי דוד

פרק אחר פרק חני ויינרוט מטביעה הגיגים של אמונה וביטחון. בשבילי זהו ספר אמונה. כרופאה שמטפלת בכאב, הוא מיישר לי את המבט. אני מעלעלת מדי לילה בפרק מהספר שמונח על השידה הסמוכה למיטתי, ושואפת לריאותיי מנות גדושות של אמונה שלמה וצלולה. מסילת ישרים של אישה ישרת דרך

ישנן שתי נשים גדולות, שתיהן אימהות, שנגעו נגיעת עומק בקירות ליבי והן מלוות את מחשבותיי. הסיפור האחד הוא של פרידת אם מילדיה, והשני - פרידת ילד מאמו.

הראשונה היא חני ויינרוט המתוקה, אצילת הנפש, הגיבורה. חני של מילים, של אמונה צרופה, של אמת יוקדת. את חני פגשתי לראשונה בסלון ביתה החמים ומרהיב העין בבני ברק, שם התרחשה לידת בית מסוג מיוחד במינו - לידתו של הספר שהיא כתבה, 'עולם הפוך'. היא ידעה להפוך חושך לאור, כאב לאתגר, פרידה לחיי נצח. רופא בשר ודם ישאג, מי לא ירא? חני. היא מלמדת אותנו, הרופאים, שלא אנחנו רופאי כל בשר, ורק ריבונו של עולם יפליא לעשות. בספרה ניכרים תעצומות וגדלות נפש והרבה חוש הומור. וכך, פרק אחר פרק היא מטביעה הגיגים של אמונה וביטחון. בשבילי זהו ספר אמונה. כרופאה שמטפלת בכאב, הוא מיישר לי את המבט. אני מעלעלת מדי לילה בפרק מהספר שמונח על השידה הסמוכה למיטתי, ושואפת לריאותיי מנות גדושות של אמונה שלמה וצלולה. מסילת ישרים של אישה ישרת דרך.

בספרה 'בארץ החיים, לחשב מסלול מחדש' היא נותנת טעימות מאהבת אם לילדיה: "בת שלי, כשאת ממציאה תירוצים, מבקשת חביתה, העיקר לא לעלות למיטה, אני יודעת שאת מבקשת עוד קצת זמן איתי. ככה גם אני, מבקשת לא לחדול, רוצה עוד רגע, עוד שעה ליהנות ממך ואיתך". ועוד: "היום, כשהילדים עשו פירמידה בסלון והקטנה שלי חייכה אליי חיוך של ניצחון, הייתי לרגע ממש בטוחה שהשכינה נגלתה אליי, והסלון התמלא אור". חני ז"ל הצדיקה והמוארת באה חושך לגרש. יהי זכרה ברוך.

וליד מיטתי, על השידה עמוסת הספרים, מונח גם הוא בעמדת-על ספרה של בת גלים שער, יומן המתעד את תלאות ח"י הימים ההם, ועד הזמן הזה. את בת גלים לא הכרתי לפני האסון. את רחלי פרנקל זכיתי להכיר, הבנים שלנו למדו יחד בתלמוד התורה. אבל היום כל בית ישראל מרגיש שנטוו קשרי משפחה עם שלוש האימהות היקרות והגיבורות.

בהקדמה לספר כותבת בת גלים כך: "שנה שלישית - נראה שהפנמתי שגיל-עד לא יחזור, מה שמשנה את המציאות היומיומית זו נקודת המבט שלנו. שנה שלישית - השכול והאובדן מלווים אותי יום-יום בכל צעד ושעל, מה שמשתנה זו ההבנה שאפשר לחיות חיים מלאים למרות זאת, לצד זה.

"אין כמו ריח של עוגה חמה הממלאת את המטבח. אף פעם לא חשבתי שריח יכול להכאיב. הנוכחות במטבח, שהייתה זמן של יצירה ועשייה מבורכת, חותכת בבשר. גיל-עד היה מגיע הביתה ופושט על הסירים. ממלא את הבטן, מזין את העיניים בכל התבשילים ומתרפק על האוכל הביתי של אימא. כשהמקרר היה מפוצץ, הוא היה מתענג - כך אני אוהב, בשפע...

"וכך נפתח דף הנצחה פעילה ושמו 'המטבח של גיל-עד', כי הוא אהב את המטבח ובילה בו בשעות הפנאי בהכנת עוגות ושאר פינוקים. משפחת שער מבקשת באמצעות האהבה של גיל-עד לאפייה, לבישול ולעם ישראל, לנסות לחבר שוב את הלבבות, לקרב רחוקים, למזג בין שונים". לקראת סוף הספר היא כותבת על איזונים ועל נשימות: "לומדת לרוץ למרחקים ארוכים, לומדת להסדיר את הנשימה, מקווה שאני בדרך הנכונה". בת גלים מחממת בלהבות אהבה את לב האם שבי.

שפת אם הקודש

בעידן הפרה-היסטורי, בערך בתקופת הדינוזאורים, ילדתי תינוקת מתוקה בבית החולים שערי צדק. היה זה בדיוק ביום חלוקת התעודות, והגדולים בבית, חלקם לפחות, רצו מאוד לשתף אותי בחגיגת התעודות. אז האיש שלח פקס למשרדו של אחיו, פרופ' רפי קטן, עם התעודות, כדי שהוא יעביר אותן אליי. לאחר כשעה קיבלתי ביקור מלכותי מגיסי, שציין שהפקס היה חתוך בחלקו העליון, כך שלא הופיעו שמות, אבל לפי הציונים באנגלית שהעיבו על יופיין של התעודות, הוא מיד הבין למי זה שייך - למשפחה של גיסתו, שהיא תוצרת חוץ ומסרבת בכל תוקף לדבר אנגלית עם ילדיה. ממש הזנחה תרבותית, כך לפחות חשבו כל המורים לאנגלית שזכיתי לנזיפותיהם.

שפה נרכשת מגיל צעיר. במדינות המובילות בלימוד אנגלית, כמו כמה מדינות במזרח הרחוק וסקנדינביה, מתחילים ללמוד את השפה הזאת בגיל הגן באמצעות משחקים ושירים. גם שר החינוך שלנו חותר להצערת גיל לימוד אנגלית, ולחשיפה לשפה כבר בגיל הגן. אך אני, כל עוד ילדיי לא חולמים להיות דיפלומטים או שרי חוץ, מסתפקת בשפת אם על טהרת הקודש.

חושים ואיזונים

יש דברים שלא מעריכים אותם עד שמאבדים אותם. כך הוא חוש הריח שכה ממעטים בערכו, אך מתברר שבעזרת החוש הזה אפשר גם לחזות תחילתה של דמנציה. כ‑3,000 איש בגיל 60 עד 85 עברו בדיקת ריח פשוטה. הם התבקשו לזהות חמישה ריחות, אחד בכל פעם. חמשת הריחות היו מנטה, דג, תפוז, ורד ועור, כאשר ריח המנטה ההוא הקל ביותר לזיהוי וריח העור הקשה ביותר. החוקרים מצאו כי מי שלא היה מסוגל לזהות לפחות ארבעה ריחות מתוך החמישה, היה בסיכון גבוה יותר מפי שניים לפתח דמנציה. הסבר אפשרי הוא שלמערכת הריח יש תאי גזע שמחדשים את עצמם, וכנראה שאובדן חוש הריח הוא סימן מקדים לכך שהמוח מאבד את היכולת שלו לתיקון עצמי.

חוש הריח הוא החוש הרוחני ביותר, הפחות גשמי מבין החושים. אך יש חוש נוסף שאינו נמנה תמיד בין החושים, והוא חוש שיווי המשקל. החוש הזה נותן לגופנו לשמור על איזון. מערכת שיווי המשקל ממוקמת באוזן הפנימית ומסייעת מפני נפילות. זה בתחום הפיזי. אך האיזון חשוב לא רק בהליכה, הוא חשוב בכל שלב בחיים. דרוש איזון בין בית לקריירה, בין קודש לחול, בין נתינה לקבלה. בין חוץ לפנים, ואפילו בין חיים למוות. האיזון היא מלאכת מחשבת, רציפה ולאורך זמן, והוא אי של נחת.

לתגובות: drchana2@gmail.com