בשבע מהדורה דיגיטלית

להודות ולהלל

שנה חלפה מאז אותה שבת מלאת בכי והודיה על בר המצווה של בננו הבכור

איה קרמרמן , י"ט בכסלו תשע"ח

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

בדיוק לפני שנה, בפרשת "וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען" (כן, אני יודעת לדקלם את זה בטעמים. בעצם, בואו נודה על האמת, אפילו בתי בת השלוש יודעת לעשות את זה), חגגנו לבכור שלנו בר מצווה.

מכיוון שאני לא בן אדם של קבלת פנים בסגנון של "תודה, איך אני שמחה שבאתם", בחרנו לא לעשות אירוע כזה באולם, עם פולקע ושמלות. במקום זה אספנו את המשפחה ואת החברים הקרובים, ושבתנו יחד בירושלים. המרנו מסיבה של שלוש שעות ב‑25 שעות של קדושה, שהמשיכו היישר להדלקת נר ראשון וסופגניות.

קבלת שבת נתנה את אות הפתיחה לאחד הימים הכי מאושרים בחיי. בעצם, להגדיר את היום הזה כמאושר זו האמא של לשון ההמעטה. עמדתי מהצד והתבוננתי בחברים שלנו שמלווים אותנו בשנות התשובה. התבוננתי בבנים של החברים שלנו, אלו שפעם היו גורים ועכשיו הם בגובה של האימהות. כולם עטפו את הבן שלי כשהוא התחיל לשיר "לכו נרננה", חזן בפעם הראשונה בחייו. כל הפעמים שבהן הוא חזר הביתה וסיפר באושר שהוא היה חזן-תורן בגן סיגל, או כשהוא ואהרון הקימו בחדר בית כנסת מאולתר לתפילת שחרית, כולל פרוכת ממגבת והוצאת ספר תורה מספוג, כל אלו הציפו אותי. מאותו רגע ועד 28 שעות לאחר מכן לא הפסקתי לבכות.

אני מודעת לכך שיש לי תואר .B.A, בכיינית אלופה, אבל הפעם גם אני מודה שזה באמת היה מוגזם. ב"לכה דודי" - בכיתי. כשהתינוק בן ה‑13 שלי עשה לכולם קידוש - בכיתי. כשקראתי את מה שכתבתי - בכיתי. האמת, כאן כולם בכו איתי. כשאימא שלי דיברה - בכיתי. בעונג שבת כשאפרת דיברה - בכיתי. בבוקר בתפילה - בכיתי. כשהרימו אותו על הכתפיים בשירה - בכיתי. כשבעלי דיבר - בכיתי. כשהוא עלה לתורה כבר אי אפשר היה לעצור אותי. נדמה לי שהביאו דפיברילטור ליתר ביטחון. כשזרקתי סוכריות - בכיתי. כשדנדון, השני שלנו, בירך אותו - בכיתי. טוב, הבנתם. בכיתי מלא.

אלף פעם זכיתי

אנשים הסתכלו עליי מהצד וחשבו שעוד שנייה אני מתעלפת מבכי, או מהתייבשות. המודאגים ניגשו ושאלו אם אני בסדר. איך אני יכולה להסביר בכלל... "בסדר" לא מתחיל לבטא את מה שהרגשתי. אבל אני יודעת מה הרגשתי. לא סתם כתבתי שאושר לא מתחיל לבטא את מה שהרגשתי. ההגדרה המילונית של אושר היא "תחושת שמחה והתעלות הנובעת מהגשמת רצונות ומהגעה למצב ששואפים אליו". אבל אני הרגשתי משהו חזק ועמוק יותר. כי אם לומר את האמת, כל החוויה הזאת הייתה גדולה ורוחנית יותר מכל חלום, פנטזיה או שאיפה שאי פעם הייתה לי.

מה שהרגשתי היה הצפה עצומה של הודיה. הודיה כל כך גדולה שהיא נשפכה בלי רסן מכל נקבובית בגוף שלי. הודיה מתוך הנשמה האינסופית שלי, כזו שהגוף הגשמי לא מסוגל בכלל להכיל. הודיה כל כך חזקה, שכשאני חושבת על השבת הזאת אני ישר חוזרת לבכות, כי ההודיה הזאת ממשיכה לפעום בתוכי שנה שלמה. הודיה לאבא יתברך על החסדים שה' עשה עמדי, כל כך קטונתי. הודיה על האתגליא שלו בכל רגע קסום בשבת הזאת. הודיה על הזכות שנפלה בחיקי, כי הבן שלי עולה לתורה בעיר הקודש, זו שפעם סלדתי ממנה, והיום אני מתפללת על תקומתה המופלאה. הודיה על כל החברים שמלווים אותנו שנים ומחבקים אותנו כמשפחה. בשבילנו הם תמצית הרחמנות והמתיקות של השם. הודיה שאמא שלי החלימה והייתה לצידי בכל רגע. הודיה על הבעל שלי שידע לשלוח מבט אוהב בדיוק בזמן. הודיה על אחותי שהגיעה מלונדון. הודיה על סבתא רושקה ששרדה תופת באושוויץ, ועמדה איתנה לצידנו וזכתה לראות את הנין שלה עולה לתורה. ניצחון של כולנו על יימח שמם וזכרם. הודיה שגיסתי, שילדה 24 שעות לפני כן, הצליחה להשתחרר מבית היולדות ולהחזיק לי את היד. הודיה על הילדים שלי. הודיה על הילד הספציפי הזה, שנולד לאמא בג'ינס וגופייה ועבר איתנו את כל התהליך הזה, שהתחיל בלידה שלו ולא ייגמר לעולם, אמן. הודיה שזו עונת הסחלבים שקישטו את השולחנות. הודיה שהבן שלי לא טעה כשקרא את כל הפרשה, אפילו שהתקילו אותו. הודיה על העובדות של בעלי שהורידו ממני כל דאגה. הודיה שהצלחתי ליהנות. הודיה על השבת הקדושה. הודיה כי זכיתי. זכיתי. זכיתי. אלף פעם זכיתי.

אתם יודעים מה? גם זכיתי כי לקחתי הלאה משהו. לא צריך לחכות לבר מצווה, ללידה, לחתונה או לשמחה אחרת. גם לא חלילה לאיזה אסון או משבר שמאיים על החיים. תמיד אפשר להיות בהודיה, רק צריך את השנייה הזאת כדי לעצור, להתבונן, להתרגש, להתאהב מחדש במה שיש.

אנחנו נמצאים בפתחו של חג שכולו הודיה והלל לה' יתברך, על ניסים שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. כשתדליקו נרות השבוע, תסתכלו על המשפחה שלכם, על הילדים, על האישה או הבעל, על ההורים, על עבודת השם שלכם, על עצמכם. תביטו על החיים שלכם, ותדליקו נר חנוכה בהודיה לא על מה שהיה אז, אלא על השפע מהאין-סוף ברוך הוא שהוא מרעיף עליכם בימים האלה בזמן הזה. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

דלעת צלויה בתנור ברוטב אסייתי

המצרכים:

דלעת קלופה וחתוכה למלבנים ברוחב ובעובי 2 ס"מ (כמו חתיכה של קפלה)

לרוטב:

2 כפות רוטב סויה / 2 כפות חומץ אורז / 2 כפות מירין (רוטב אסייתי מתקתק) / 1 כף שמן שומשום בכבישה קרה / 2 שיני שום כתושות / 2 כפות כוסברה קצוצה / אופציית שדרוג: חצי ס"מ ג'ינג'ר טרי כתוש וכפית בצל ירוק קצוץ

אופן ההכנה:

מניחים את חתיכות הדלעת על נייר אפייה ומשמנים אותן קלות בשמן / מכניסים לתנור חם, 240 מעלות, על תוכנית טורבו / אחרי כ-12 דקות הופכים בעדינות את הדלעת כדי שתיצלה היטב מכל הצדדים. 10 דקות נוספות בתנור יספיקו שהדלעת תתרכך / לפני הגשה מערבבים את כל מרכיבי הרוטב ומפזרים שומשום לקישוט.

* אם לא מוסיפים את הירוקים הקצוצים אפשר לשמור את הרוטב במקרר ללא חשש.

אם בא לכם גיוון - נהדר גם על סלט ירקות פשוט. במקרה הזה מקשטים את הסלט בבוטנים קצוצים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com