בשבע מהדורה דיגיטלית

שליחות בלי הפסקה

כשבעלה יעקב נפטר, והיא נותרה אמא ל-13 ילדים, חני שמולביץ לא ויתרה וכיום היא ממשיכה את מפעל השליחות המשפחתי עם ילדיה הנשואים

רחלי מושקוביץ , י"ט בכסלו תשע"ח

"אחרי שהוא נפטר, לא האמנתי שיהיה לי כוח לעבור יום אחד בלעדיו". חני שמולביץ
"אחרי שהוא נפטר, לא האמנתי שיהיה לי כוח לעבור יום אחד בלעדיו". חני שמולביץ
צילום: עמיר בוחניק

"הייתי תלויה בו, ונהניתי מזה", כך מתארת חני שמולביץ את יחסיה עם בעלה יעקב ז"ל, בלי שמץ של רגשי נחיתות.

"אם זה היה תלוי בי, גם לא הייתי נוהגת. אבל הוא התעקש שאלמד נהיגה. הייתה לי גאווה ללכת איתו, גאווה שהוא המלך שלי. אם הוא היה נוסע לכפר חב"ד, הייתי רק מחכה כל היום שהוא יחזור, לא הייתי יכולה בלעדיו".

הקשר העמוק והקיומי הזה בין השניים ניתק בכאב לפני כארבע שנים, אחרי כמעט 30 שנות נישואין. יעקב, שליח חב"ד הוותיק לעיר בית שאן, נפטר ממחלה קשה וחני לא ידעה את נפשה. "אחרי שהוא נפטר, לא האמנתי שיהיה לי כוח לעבור יום אחד בלעדיו. אבל חברה אמרה לי - יום אחד תעמדי על במות ותעזרי לנשים אחרות. והיא צדקה".

כיום שמולביץ כבר מרצה על שמחה וצמיחה מתוך משבר, ובסוף ההרצאה מגיעות נשים, בעיקר אלמנות, שמודות לה על חבל ההצלה מתהום הדיכאון. אבל היא זוכרת היטב את תקופת האבל הראשונה, בה הרגישה בדיוק כמוהן. את הצעד הראשון החוצה ממעגל האבל, תרתי משמע, עשתה בכנס של ארגון 'כולל חב"ד' ליתומים ואלמנות, אליו הוזמנה. "הם הזמינו אותנו בחנוכה למלון רמדה, כי זה חג שקשה להיות בו בבית בלי אבא. אני נכנסת ורואה אולם מלא אלמנות ויתומים, ויש מוזיקה, והן רוקדות. התחלתי לבכות - איך הן רוקדות? מאיפה יש להן כוח? אני בחיים לא ארקוד. אני מוכנה להראות שאני שמחה, לתפקד, לקבל נשים לייעץ, אבל לרקוד? יש גבול, עד כאן".

אלמנה אחת ראתה אותה עומדת מן הצד, ניגשה אליה והציעה: "בואי, אני יודעת בדיוק מה את מרגישה. אל תרקדי, רק תרימי את הרגל פעם אחת. תתרוממי רק פעם אחת". הצעד הזה הוציא את שמולביץ לדרך חדשה: "היא משכה אותי והתחלנו לרקוד, לא האמנתי, זה קרה. זה מאוד ריגש אותי. קלטתי שיש משהו חזק בהתחלתיות הזו, רק תתחילי, תעשי את הצעד הראשון".

את הסיפור הזה עצמו סיפרה שמולביץ בהרצאתה לא מזמן, ולאחריה נערכה הרקדה. מישהי ניגשה אליה ואמרה: "בעלי נפטר לפני חצי שנה, וזו הפעם הראשונה שאני רוקדת, רק בגלל מה שסיפרת". האלמנה הצעירה החלה לבכות, כמו גם חברותיה מסביב, "אבל כולן רוקדות ובוכות יחד. זה הכוח של עם ישראל".

עם פטירתו של בעלה, חני הייתה בטוחה שתם פרק השליחות שלה. יעקב היה מקדיש לה בשולחן שבת את השיר "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר". "הוא ידע שהקרבתי כדי לבוא לבית שאן, ידע שהיה לי קשה. ועכשיו הוא הלך והשאיר אותי לבד. השליח הראשי איננו, מה יש לי לעשות פה? הכול נסגר".

אבל יום אחד הבת שלה חזרה הביתה עם משפט מהרצאה: "אל תחשוב על עצמך שאתה פחות, תחשוב פחות על עצמך". חני אימצה אותו. "אל תחשוב שאתה קטן, ומי אני, ואני לא מסוגל. ה' נתן לך מתנות, כישרונות, זה לא גאווה. קיבלת תפקיד בחיים, אם את מקטינה את עצמך זו מעילה בשליחות. כשקשורים למעלה לא נופלים למטה. ואם רק תשימי את עצמך פחות במרכז, תראי כמה זקוקים לך מסביב. תמיד יש מישהי שיותר קשה לה ממך, רק תרימי אליה טלפון".

ועם המשפט הזה יצאה חני להרחבת פעילות בית חב"ד בבית שאן בכוחות מחודשים, כשהיא מתעלת את הכאב לעוצמות של עשייה. ארבעה משלושה עשר ילדיה ממשיכים את העשייה של האב בבית שאן, כשהם מתגוררים בשכונות השונות של העיר. אחד מהם היה שליח בתל אביב, אך בהוראת רבותיו חזר לבית שאן להמשיך בשליחותו של אביו.

המקווה החדש שנבנה בעיר לרפואתו של בעלה, נחנך כבר בתוך ימי השלושים, וכן הורחבה פעילות ארגון 'שפרה ופועה' המסייע בחלוקת אוכל והגשת עזרה ליולדות מכל המגזרים. "מישהי אמרה לי שארוחת הבוקר הזו הייתה הדבר היחיד שהיא אכלה היום. יש המון מתנדבות מהעיר - מבשלות, נהגות, ומלוות, כל שבוע יש עשר יולדות בממוצע", מספרת שמולביץ, ומוסיפה הסבר: "הרבי הקים את הארגון הזה לעידוד הילודה".

תניא במחתרת

"לפני הכול אני שליחה של הרבי מלובביץ' כבר 32 שנה", במילים אלה מתארת את עצמה שמולביץ כשהיא מתחילה לגולל את סיפורה. אחר כך היא תפרט שהיא אם ל‑13 וסבתא ל‑22. "ב"ה, התמונות בבית לא מספיקות להתעדכן", היא מחייכת ומחווה על התמונות המשפחתיות התלויות מסביב. בשגרת יומה היא מורה לאנגלית בפסגות אורט ובאולפנת בית שאן. "להיות שליחה זה עוד הרבה מקצועות יחד - פסיכולוגית, מנחת הורים, יועצת זוגית, ומתוקף תפקידי גם למדתי את כל התחומים האלה. בשנים האחרונות קיבלתי תפקיד נוסף - התחלתי להרצות ברחבי הארץ על שמחה". שמולביץ ומשפחתה הם חלק ממפעל השלוחים הענק שייסד הרבי מלובביץ', והשפעתו ניכרת בכל רחבי העולם. חודש כסלו מוקדש בחב"ד לשלוחים, כאשר בראש חודש מתקיים כנס שנתי לשלוחים מכל העולם, ובי"ט כסלו – שחל השבוע, הם חוגגים עם כל שאר חסידי חב"ד את 'ראש השנה לחסידות'.

חני (53) גדלה בבית חב"די שורשי. שני סביה היו משפיעים מיוחדים בחסידות. אביה, כיום בן 94, משמש עבורה ועבור רבים כדמות מופת של חסיד. "אורחים שמגיעים לכפר חב"ד, לוקחים אותם אליו לראות חסיד אמיתי שקוע בעבודת התפילה. הוא אפילו לא מודע לזה שמציצים עליו מהחלון. הוא יכול לסיים את תפילת ליל שבת גם באחת בלילה. כשהייתי קטנה הוא התחשב בילדים, אבל ידענו שאבא חוזר בליל שבת שעה וחצי או שעתיים אחרי כולם. כשהתחתנו, הוא הרשה לעצמו להתפלל. אמא שלי הייתה מחכה לו, נרדמת, קמה, והם היו אוכלים סעודת שבת באחת או שתיים בלילה. הבדיחה הייתה שבשבת בבוקר אבא היה שואל את אמא אם הוא עדיין בשרי. עד היום הוא מסוגל לנסוע לתל אביב להניח תפילין לאנשים. מאות חיילים היו מחכים לו בתחנה המרכזית בתור".

יעקב שמולביץ ז"ל, בעלה, גדל בבית שונה לחלוטין. הוא נולד בבית וגן בירושלים להורים חוצניקים, ולמד בישיבה ליטאית. שם היה שיעור תניא שנלמד במחתרת. "בזכות הקבוצה המחתרתית הוא הפך לחב"דניק, ועשה 'חב"ד את אביך ואת אמך'", אומרת חני בחיוך, "כל משפחתו הצטרפה לחסידות חב"ד".

החלום של יעקב היה לצאת לשליחות בבית שאן. בימי שישי, כשנסע ללימודיו בצפת, עצר בדרך לפעילות בבית שאן וכך נקשר לעיר. "בפגישה הראשונה שלנו הכול היה מאוד ברור, לא היה לנו הרבה מה להתלבט". כבר אז הוא סיפר לה על חלומו להיות שליח בבית שאן. חני קצת נרתעה, "כי על בית שאן ידעתי שני דברים: זה חור, וחם שם מאוד. אבל שתקתי, הייתי ילדה טובה כפר חב"ד, זה היה הבחור הראשון שפגשתי".

כשהיו מאורסים, או "חתן וכלה" בלשון החב"דית, הרבי שלח אותם לבית שאן, עם ברכה גדולה ומיוחדת להרחבה והצלחה. "שמחתי אבל שקשקתי מזה", היא מודה בגילוי לב, "הלכתי כי גם אני התחנכתי לשליחות. השנה הראשונה הייתה לא קלה. הייתה בדידות נוראה, למרות שהיינו חברים טובים, לא היו לנו עוד חברים נוספים מסביב. לא היה לנו רכב, לא טלפון, בלי ווטסאפ שמקרב את כל העולם. נזרקתי לאיזה אי עם מנטליות שונה לגמרי. הייתי בוכה, התגעגעתי לכפר". יעקב שדבק במשימה היווה עבורה עוגן, ובהדרגה נכנסה גם היא לעניינים, והתארגנה לאירוח משפחות ובישול סעודות שבת גדולות.

הגעתם לבית שאן, מה היה פה?

"היו פה אנשים מאוד טובים, אנשים חמים שקיבלו אותנו באהבה ובשמחה. לפני 32 שנה הכול היה נראה אחרת לגמרי. היום העיר מלאה קהילות דתיות, הנוף האנושי והעירוני השתנה. היום היא הרבה יותר יפה ותיירותית. כשהגענו פגשנו בעיקר חום ושמחה". יעקב כיהן כרב של בתי ספר, וחני הייתה מורה. השליחות החלה בהפעלת קייטנות, אירוח משפחות מדי שבת, ופרויקטים נוספים ככל שהם הצליחו לייצר יחד. לאחר 20 שנים בהן פעלו בעיר לבד, הצטרף הרב רייניץ ומשפחתו, שכיום מנהל את הפעילות בבית שאן.

נשמע חלק וורוד. לא נתקלתם בהתנגדות?

"היו קולות בודדים שלא הבינו מה באנו לעשות כאן, מה חסר פה. בעלי, שהגיע מהמקום שלהם, הצליח להפוך אותם ממתנגדים לאוהדים. הוא אף פעם לא התווכח. היה מקשיב עד הסוף, ואז היה עונה עם הרבה כבוד. הייתי משתגעת כמה סבלנות יש לו".

בזכות הרבי - דירה להשכיר

בתוך האתגר אליו נכנסו כזוג צעיר, הרגישו השניים לעתים מזומנות את יד ההשגחה מסייעת להם. כך היה למשל בחיפושיהם אחר דירה בעיר: "חיפשנו הרבה זמן דירה ולא מצאנו. ישבנו בגן העיר ולמדנו שיחה של הרבי על אליעזר, שהיה השליח הראשון. למדנו ששני התנאים להצליח בשליחות זה תפילה וביטול למשלח. התפללנו, וביטול ודאי שיש – הרי אין לנו כסף מזה, אין לנו כבוד מזה. פתאום שני ילדים עוברים, ובעלי שואל אותם אם הם יודעים על דירה להשכרה. בלב אמרתי - למה שילדים יידעו על דירה אחרי שכבר חיפשנו בכל העיר? אבל הם אמרו שכן, והלכנו אחריהם. בעל הבית התפלא, איך אתם יודעים שהדירה להשכרה? אני כל השבוע בכפר סבא, במקרה קפצתי לכמה שעות".

הסייעתא דשמיא, מספרת חני, ליוותה אותם גם בכל פרויקט שרצו לעשות, והרגישו שהוא גדול ממידותיהם. "יעקב רצה לעשות כנס גדול לילדים בט"ו בשבט. הוא הלך לאולם הכי גדול בעיר, שהיה אז קולנוע, והמנהל שאל - מה תעשה עם אלף מקומות? מי מכיר אתכם, מי יבוא? בסוף הגיעו מעל אלף ילדים, והמנהל והילד שלו שעמדו בחוץ מהדוחק, ביקשו שיגידו לרב יעקב שיכניסו את הילד. פעילות כזאת רוממה אותי. הרגשתי שהשליחות ממלאת את החיים שלנו".

כשליחים, המצאתם לעצמכם את תכנית העבודה?

"השליח עושה הכול, יוזם ומפיק, מגייס כספים לממן את הפעילות. אנשים חשבו שהרבי קנה לנו בית ורכב. באנו בלי שקל. מהאפס היינו צריכים גם כסף לחיות, וגם כסף לממן את הפעילות". העבודה של חני בהוראה הקלה מעט על פרנסת הבית, "אבל לא היה לנו קל בכלל".

כשהילדים נולדו, הם הביאו איתם אתגרים חדשים. "רציתי שהילד ילמד בבית ספר של חב"ד. אמרתי: איך ילד בן חמש יגיע למגדל העמק? כתבתי בוכה לרבי שאין לי איך לשלוח את הילד לבית הספר. בערב בנס הסתבר שהשכן נוסע לעפולה, ומשם יש הסעה למגדל העמק".

כולם נסעו למוסדות חב"ד, החל מגיל חמש. מדי יום הרב יעקב פיזר את הילדים לתענך, מגדל העמק ועוד. "ערב אחד חזרנו משיעור, והילדים חיברו לנו שיר בהפתעה". השיר מתאר את האתגר של הילדים עם הנסיעות המתישות מדי יום, ועל המשימה שנותנת להם כוח להמשיך. חני מפזמת את השיר על כל בתיו, גאה בילדים שקיבלו על עצמם בשמחה את השליחות.

ללמד עד הרגע האחרון

לפני ארבע שנים נפטר בעלה יעקב, לאחר שלוש שנים שבהן נלחם במחלה קשה. "לא היה נראה שיקרה לו משהו. הוא היה אדם שמח וחזק והתגבר על הכול, לא הפסיק את העשייה שלו. היה חוזר מטיפול ומיד נוסע ללמד. זה נתן לו כוח. המנהל שלו בביה"ס היה אומר למורות - תלמדו ממנו, אדם מגיע ככה ללמד, מגיע עד הרגע האחרון, כל עוד הוא מסוגל. חגגנו לו יומולדת 50 באירוע מרגש, ושבועיים אחר כך נפרדנו ממנו".

חני מספרת שהמזל שלה היה ש"אף פעם לא שמעתי מהצוות הרפואי את המילה 'סופני', תמיד היה אפיק לפעולה. נלחמנו בכל החזיתות. יום לפני הפטירה הוא התקשר אליי לבית הספר לראשונה בחיינו וביקש שאחזור הביתה. אבל הדברים הסתדרו, ולמחרת שאלתי אותו אם ללכת ללמד או להישאר איתו, הוא שלח אותי ללמד".

פטירתו של בעלה לא הייתה רק אבל פרטי למשפחה. השליח הוותיק נגע לחייהם של רבים. "העיר עדיין לא התאוששה מזה, הוא היה אדם מאוד עוצמתי, הוא סמל בחב"ד. הייתה לו נוכחות חזקה - בעיר ובבית, מלא אהבה, שופע, כריזמטי. אנשים העריצו אותו, הוא נכנס ללבבות. הרבה משפחות מספרות לי על הקשר האישי שהיה לו איתן, כמה לב הוא נתן לכל אחד. מישהי אומרת לי - אני צריכה שתחזקי אותנו כשהרב יעקב לא כאן". כמעט 4 שנים עברו, ועד היום, מדי יום או יומיים, בני המשפחה מקבלים סיפור או ד"ש, סיפורים שמגלים עוד דברים שלא ידעו על אביהם.

"היה לי אז ילד לפני בר מצווה. הוא היה בא אליי כל לילה בוכה שהוא מתגעגע לאבא, הוא היה מאוד קשור אליו. מה אמא יכולה להגיד לילד שלה חוץ מלבכות איתו ביחד? בכיתי איתו שגם אני מתגעגעת, והוא התגבר, והיום הוא אחד הילדים הכי שמחים שיש". בבר המצווה שלו הוא שר לנגד תמונתו החיה של אביו: "כששלמה חיים שר בקליפ 'אז אני מתנער, מהעצב מתעורר, אני אמשיך את השליחות, אני מסוגל', לא נשארה עין יבשה באולם". את הכוחות להתמודד קיבלה חני גם מתושבי העיר ומבית הספר אורט, בו היא מלמדת, שהעניקו לה חיבוק חם.

חני יודעת לכאוב, אבל נראה שאינה יודעת להתייאש. "את רואה?", היא מצביעה בנמרצות על הרחבה הריקה שמול הבית, "כאן בע"ה ייבנה בית חב"ד בצורה של בניין 770 המקורי. היום בית חב"ד הוא במקלט. הוא לא מכיל את כולם. אנשים יושבים במדרגות עד למעלה. כל ערב יש כולל חסידות לעילוי נשמת בעלי, אנשים מכל העיר באים ללמוד. כל ליל שבת יש מפגש עם בני נוער, יושבים עד שתיים לפנות בוקר. חסידות עושה משהו בנפש".

מחשבות שנולדו בסחנה

השליחות הוטבעה היטב במשפחה, ועברה לדור הבא. ילדיה הנשואים שליחים גם בארץ וגם בחו"ל, ובנה שנישא לפני שנה יוצא בקרוב להקים את מפעל חייו כשליח בזנזיבר.

במהלך השנים לא חששת שהילדים יושפעו מהסביבה?

"הילדים כל כך חדורים ברוח השליחות, שהמקום שלהם היה ברור להם. ילדי השכנים באו יותר אלינו מאשר שילדינו הלכו לאחרים. גם אם הם הלכו לאחרים, הם ידעו שהם לא אוכלים הכול, כי על כשרות לא מתפשרים. הם ידעו שטלוויזיה זה לא בשבילם". היא לא פחדה שהילדים יספגו דברים שיקלקלו אותם. "הרבי אמר שילדי השליחים על הכתפיים שלו. לפי הכלל - כלי שפולט לא קולט, מי שעסוק בלהשפיע - לא מושפע. הם יכולים לשמוע כל מיני דברים באוטובוס, אבל הם מחוסנים. תראי, תמיד צריך להתפלל, אין ביטוח על כלום. תפילות של אמא עושות הרבה ואני לא מוותרת על זה".

איך הצלחת לגדל משפחה של 13 ילדים?

"לא דמיינתי שיהיו לי 13. צריך פשוט לא להפריע לקב"ה, לתת לו לנהל את העולם, ו... לקחת עזרה!", חני נחרצת בנקודה הזו. "30 שנה יש לי את אותה עוזרת. אישה שהיא אם למשפחה ברוכה, וגם עובדת בחוץ. תמיד זה יבוא על חשבון משהו. לשטוף את הרצפה - גם מישהו אחר יכול. אבל רק את יכולה לחבק את הילד כשהוא חוזר הביתה. עזרה זה לא פינוק, זה שפיות. נשים חושבות שהן יכולות להסתדר בלי עזרה. הן חוזרות עם הילדים מבית הספר ולא יודעות מאיפה להתחיל - לחמם אוכל, לסדר, להקשיב לילדים, לשטוף כלים. מישהו אחר יכול לנקות לך את החלונות, אבל רק את יכולה להיות האמא".

"משפחה ברוכה זה דבר מדהים, מחמם את הלב, זה נותן לך הרבה כוח ותמיכה", היא אומרת ועיניה מלאות סיפוק. לשאלתי היא עונה ששולחן שבת אצלה מונה בממוצע 25 איש, כשהיא מקפידה שהכול יהיה בריא, ושמן זית, כוסמין וירקות מככבים בכל ארוחה. "רק תיזהרי שלא ייצא בכתבה שהכול אצלנו כזה מושלם. זה מעצבן אותי הוורוד והשוויץ הזה שהכול מושלם. אין שלמות, לכל אחד יש חולשות ואסור להשוות. אל תהיי מושלמת! אף אחד לא צריך את המושלמות שלך. האווירה והיחס שלך הרבה יותר חשובים מעוד מנה אחרונה שתגישי לשולחן. ותחמיאי לעצמך", היא מוסיפה ברצינות, "אם אין אני לי, מי יחמיא לי? תגידי לעצמך במראה - את נהדרת, מקסימה, יש לך שליחות, ואת לא צריכה להיות מושלמת". היא מעידה שאת הדברים האלו היא אומרת גם לעצמה, "כי גם באופי שלי אני ביקורתית, גם כלפי עצמי. אני מתאמנת על זה".

כבר כמה שנים שמדי בוקר חני הולכת לשחות בסחנה. מוקדם בבוקר היא מוצאת פינה שקטה וריקה ושוחה, בשביל בריאות הנפש והגוף. זמן השחייה הוא זמן תפילה אישית, היא חושבת על כל ילד וילד, מודה לה' עליהם ומבקשת על כל אחד מה שהוא צריך. "ואני מבקשת מה' כוח לשמוח, שזה יבוא בקלות. אחרי חצי שעה של שחייה אני נכנסת לכיתה עם אדרנלין מטורף".

חני מחכה לגאולה בשלמותה, ועד שזה יקרה, היא עושה מה שבידה כדי להחיש זאת. קשה שלא להתרשם מהדבקות שלה במשימת חייה, באמונה שלה בשליחות שלה, ובמשלח - הרבי. ויש לה עוד בקשה אחת בשחיית הבוקר בסחנה: "אני מבקשת שה' ישלח את משיח צדקנו ולא נצטרך כל כך להתאמץ כדי לשמוח".