גדולתם

1

בהתחלה רציתי לכתוב על הצביעות. האחרונים, ממש האחרונים, שיכולים להטיף למישהו מוסר על פגיעה בנשים הם העיתונים, הטלוויזיה ואתרי האינטרנט.

הרי מול כל הפסקת פרסומות בטלוויזיה, ומול רוב הפרסומות בעיתון, אדם ירא שמיים, סליחה, אדם שפוי, סליחה, אדם, צריך לשים איזולירבנד על העיניים. התקשורת עושה את רוב מניין ובניין רייטינגה מהחפצת נשים (אני כותב "רוב", כי בכל זאת חייבים להודות שלא הכול שם זה פריצות. יש גם כתבות רבות על מקרי שוד, רצח או סתם מאמרי שטנה נגד כל מה שטוב).

ואז רציתי לכתוב על ההקצנה. על הפייק-הקצנה. הרי אם יש הקצנה במרחב הציבורי במדינת ישראל היא בעיקר לכיוון השני. נכון שיש את נשות הטאליבן ועוד כמה מטורללים במאה שערים ובבית שמש, אבל בגדול, לא צריך להיות דוס כדי להבין שהמציאות מקצינה כל יום בדיוק לכיוון השני. זו כפייה חילונית, שלא לומר הטרדה.

ואם כבר רייטינג וכסף, רציתי לכתוב גם על מאות אלפי השקלים, כן מאות אלפים, שיונתן רזאל הפסיד בשנים האחרונות בגלל עמידה על עקרונות. ואני לא מתכוון לזה שהוא ויתר על דואטים עם זמרות. אני מתכוון לעמידה על עקרונות הרבה יותר עדינים, על ניואנסים. אני יודע מקרוב על כמה הופעות בארץ ובעולם רזאל ויתר, במקומות שבהם זמרים אחרים, גם דתיים, היו רצים להופיע - או בגלל שזה לא מפריע להם כי הרף שלהם שונה מזה של האברך רזאל, או שזה מפריע, אבל נו, מה לעשות, פרנסה.

שלא לדבר על הוויתור על הכבוד, על הפרסום, על ההשתתפות, כלומר האי-השתתפות בתוכניות טלוויזיה או בבמות נחשבות מאוד (למניינם) שיכולות להביא כל כך הרבה תהילה וממילא גם מכירות לכל זמר, אבל מה לעשות שהן לא מתאימות לאורח החיים שרזאל בחר בו.

האם אתם, האם אני, הייתי מעז לעשות שאלת רב על התלבטויות בסוגיות עדינות שמשמעותן הכלכלית עצומה, מתוך ידיעה ברורה שיש סיכוי גדול מאוד שאקבל תשובה שלילית? שהרב יגיד: אתה נשאר הלילה בבית, כלומר בכולל? אצל יונתן רזאל זה קורה כמעט על בסיס יומי. כשקראתי סיפורים על יהודים שבדור הקודם קיבלו במסירות נפש את פסק הרב של העיירה שהטריף להם את העוף, למרות מחירו היקר, אמרתי לעצמי, אח, אם היו יודעים עם אילו עופות יקרים יונתן רזאל ניגש לרב. כמה אנשים יש בעולם הזוהר והסלפי, ואני מדבר אפילו על שומרי מצוות, שיש להם בכלל עקרונות כאלה? אמונת חכמים כזאת? שמשרטטים לעצמם גבול ולא מתבלבלים בדרך?

ואז רציתי לכתוב על הרשת. על העידן היחסית חדש הזה שבו על כל שטות קטנה או גדולה שמישהו עושה כל סדר היום שלנו משתנה, כי לכל אחד יש משהו להגיד. די. נמאס. איפה הימים שבהם שמענו חדשות כל שעה, או כל חצי שעה אפילו, ואז הגבנו עליהן בפני בני משפחתנו או החברים לעבודה בפינת הקפה, וסגרנו עניין? בסדר, אז יונתן רזאל עשה טעות. נו, אז עכשיו הופקעו מכולנו החיים לטובת אלף ואחת דעות ופרודיות על הנושא? מתי כבר נחזור לדבר על אשתו של ח"כ דוד ביטן?

2

טוב, בסדר, אז אני לא אכתוב על כל זה. באמת מיצינו. אבל דבר אחד כן חשוב לי לכתוב. אני חייב לכתוב. והאמת? חבל שלא כתבתי את זה קודם. אולי זה היה עוזר.

אני כבר מזמן מרגיש שכל מה שנקרא "הטרנד היהודי" במוזיקה הישראלית, הוא פשוט נס. בדור המבולבל שלנו - עם כל התרבות הרדודה שהוזכרה כאן לעיל, עם כל המלחמה התקשורתית בכל דבר שנודף ממנו ריח של קדושה או של רמה – הקב"ה שתל חבורת אנשים, ממש קומץ, שאיכשהו מרחפים בחלל מעל השיח היומיומי המייאש.

וזה כל כך לא מובן מאליו. נכון, יש להם כישרון מוזיקלי נדיר, ויכולות כתיבה ושירה, ובכל זאת, זה שהקולות החדשים שהם מביאים, שהאור הגדול, מוסיף והולך כבר כמה שנים, וכולם רק מוחאים כפיים ומפרגנים, ומתרגשים, ומתחברים, ומשדרים, ונותנים פרסים ותקליטי זהב, זה פלא גדול.

"פותח לב", כך נקרא האלבום האחרון של יונתן רזאל. וזה בדיוק מה שהוא וקומץ חבריו לטרנד עושים. פותחים לבבות. משכיחים את הבלי החדשות ואת מה שקורה עכשיו, לטובת משהו גדול יותר. איך כתב השבוע יונתן (בן חיים) יבין בידיעות אחרונות? "עד שלשום כיבדתי מאוד את רזאל, מוזיקאי מחונן שמעורר רגש גם בליבם של חילונים גמורים, אפילו כאלה ששכחו מה זה להיות יהודים.

כשאנשים כמוני שומעים את הלהיט 'קטונתי', את הלחן העוצמתי שכתב, את הנגינה המלוטשת והשירה המרגשת שלו, הם מגיעים בסופו של מחקר קצר לבראשית ל"ב, והרי הם קוראים פרק תורה ונזכרים שלמדו בבית הספר את סיפור יעקב והמלאך. מיתר נרעד בליבם הציני והם מתקרבים, ולו במעט, לתורה ולאורה. מבחינה זו, רזאל ואמנים דתיים כמותו, שמצליחים לחצות את הגבולות בין 'השבטים' בעזרת אמנותם היפה, הם אולי המחזירים בתשובה היעילים ביותר שאפשר לדמיין. הם ליברלים ולא חשוכים, ובמקום למכור מעשיות נאות על שקט נפשי מצד אחד וגמול ועונש מצד שני, הם שולחים יד לליבם השותת של חילונים נבוכים ומושכים אותם באהבה לחיק היהדות".

כמה מדויק התיאור הזה. וכמה הוא משמח. וכמה הוא הסביר לי למה הייתי עצוב השבוע. וכמה אני מקווה שלמרות מה שקרה, יונתן עוד יחזור לכבד את יונתן, וליבו השותת ייפתח מחדש.

3

אז לפני שאשתוק כבר, אני רוצה לפנות בזאת אל חבורת פותחי הלב: יונתן, אהרן, אהוד, אביתר (כמה חבל שמאיר ז"ל, ממבשרי הגל הזה, כבר לא איתנו), אודי, שולי, עובדיה, דניאל, עמיר (טוב, האמת היא שלעמיר אי אפשר להגיד מה לעשות), ישי, חנן ולאחרונה גם קצת אברהם שהתחיל לפנות לקהלים רחבים יותר: תחשבו היטב על כל מה שאתם אומרים או עושים, כי אתם לא "עוד אחד". הזכות לטעויות, לבדיחות לא מוצלחות או לא מובנות או ספק לא מובנות, אינה שמורה לכם. מה לעשות. אתם בתפקיד היסטורי. כן, עד כדי כך: היסטורי. גדולתם מכל החסדים ומכל האמת. את הסערות השאירו לחברי הכנסת. הם עושים את זה נהדר. אתם? פשוט תשירו.

4

ויש כאן אולי עוד מסר: אנחנו לא מנהלים את העולם. הרי ההפקה הגרנדיוזית של פסטיבל "צמאה" יצאה השנה לאחד ממסעות הפרסום האגרסיביים שהציבור הדתי ידע. כבר באלול (!) התחילו לפמפם לנו בכל עלון ובכל באנר את י"ט כסלו. זה עלה מיליוני שקלים. בנייני האומה נסגרו לשבוע לרגל האירוע, וכבר הוזמנו מראש גם לחמישים השנים הבאות. אברהם פריד בקושי מספיק לשתות כוס תה בין מופע למופע למופע, עשרות יחצ"נים ומפיקים עובדים מאחורי הקלעים, ואלבום חדש ומושקע מופק בכל שנה לקראת האירוע. שעה לפני התקרית של רזאל, נשלחה אליי ואל כל הכתבים הודעה יח"צ לעיתונות: "חצי מיליון ספרים הובאו ליריד הספרים בבנייני האומה!". ובסוף מגיע איזה איזולירבנד שחור אחד, לדקה אחת, והמדינה מתחרפנת. נשמע לי כמו מעשייה חסידית לא רעה לי"ט כסלו.

לתגובות: [email protected]