למשוך את היצר לקדושה. חנוכיה
למשוך את היצר לקדושה. חנוכיהצילום: פנימה

החובה על יצרני הסיגריות להדפיס אזהרת סכנה על כל חפיסה, ראויה שתועתק גם לשידורי החדשות, במיוחד בעת האחרונה שבה המאזין או הצופה התמים חש שהוא בסדום ובעמורה. זה לא חדש. החידוש הוא אך בהתפוגגות הבושה. בשם התקינות הפוליטית, חופש הדיבור, הפמיניזם והליברליות - נפרצו כל החומות.

בוודאי שהטרדה ואונס הם תועבות שיש למונען בכל מחיר. אנסים וכיו"ב נחשבים גם לפי ההלכה לרשעים ולמזיקים. ואף על פי כן, אם המחאה העולמית נגד התנהלות זו יוצאת דווקא מחוגי הוליווד ומקביליהם, שהנהנתנות והפריצות חוגגות בהם ללא מיצרים, זו צביעות. מי שמופיעים בפרהסיה ומצטלמים כחיות השדה לעיני עשרות מיליוני צופים, אינם תמימים. אלו שהערך הקדוש הבלעדי שלהם הוא ההתנגדות לכל צנזורה, נוהגים כזמרי ומבקשים שכר כפנחס. למרות זכותם להגנה ולפרטיות, התיקון לנורמות ההתבהמות הללו לא יושג בווידויים ובהאשמות חושפניים, אלא בשינוי יסודות אורחות חיים, ביניהם צנזורה על תכנים של מ"ט שערי טומאה.

אחד המקורות לסוגיה זו הוא חנוכה שבפתח. הרמב"ם מציין שהיוונים פשטו ידם בבנות ישראל. עובדה זו נראית משנית לפי רוב המקורות, ולא קשורה ישירות לחנוכה. היא מופיעה בספר יהודית מהספרים החיצוניים ומעט בחז"ל (במסכת כתובות ובמגילת תענית), אך רק במדרש אזוטרי ("בית המדרש", ילניק, ח"א, עמ' 137) מדובר על התעללות היוונים בבת מתתיהו החשמונאי.

ואולם, חכמינו הבינו בעליל שהאומנות, הספרות, המחזאות וכל אורח החיים היווני, לא עמדו בסתירה גמורה ליהדות ולא סיכנו אותה, אלמלא קלקולי פריצות ואיום על טהרת בנותינו. אף חטא עץ הדעת עיקרו היה בתאווה - בכניעה לבהמה שבאדם. הקלקול היה בהתפתות נוכח דבר "נחמד למראה ותאווה לעיניים". הפסוק לא מדבר על קנאה או כבוד, אלא על תאווה, הבולטת מהשלושה שמוציאים את האדם מן העולם.

למרות שיוון הצטיינה במוחין, ברגש, באסטתיקה, בפילוסופיה, בספורט, באומנות ובעצם במה לא, המנוע הפנימי שלה היה ההדוניזם, תאוות הנהנתנות. אף ישראל לא ביקשו לעבוד עבודה זרה אלא להתיר להם עריות. היוונים האינטלקטואלים היו חכמים מדי מכדי להתייחס ברצינות לפולחנים הפגאניים. אלו היו אך תירוץ להצדקת החושניות, כמו גם חלקים גדולים מהאומנות, אז כהיום. דווקא החוכמה שהם הצטיינו בה, היא דרדרה אותם לתועבות.

תיעול היצר

סתם יצר הוא עריות וזימה. הדרך לנטרלו היא על ידי משיכת אותו מנוול להתמכרות לקדושה, לבית המדרש. בית מדרש זה בתחום הזמן הוא החנוכה, מועד חוכמת התורה שבעל פה, כמודגש במהר"ל ועוד. נס פך השמן מסמן את האור הגנוז האיכותי הכובש את טומאת ההלניזם.

לא במקרה המועד האחרון המהווה את הצידה לדרך לאודיסיאה שלנו, לגלות הארוכה, מתרחש בדורות יצירת המשנה. חוכמת ישראל עיקרה בתורה שבעל פה, והיא היכולה לחוכמות הזרות. אנחנו לא "עם הספר". תרגום המקרא, הספטואגנטה, גזל אותו מעמנו. אנחנו עם התלמוד, כדברי וולטייר. לכן הנס התרחש במנורה המסמלת חוכמה. הרוצה להחכים ידרים, שמנורה בדרום.

הניצחון על יוון היה בתיעול היצר, היצירתיות, למלחמתה של תורה וקדושה. האלטרנטיבה היא זליגת הליבידו, יצר החיים, אל מחוזות האופל וההתבהמות כמשתאות דיוניסוס. אפילו סוקרטס, שנתפס פעם בקלקלתו, התנצל: אני בחופש, איני פילוסוף כרגע.

ועדיין אין זה מחייב התנתקות מהמיטב שביוון. חוכמה בגויים תאמין, נאמר עליהם. יוסף, גיבור פרשיותינו, לא נקרא "הצדיק" אלא מפני שגבר על יצרו נוכח פיתויים שחינו ומעמדו (רק הכיסא גדל ממנו) זימנו לו בחברה שטופת זימה. הוא נותר, למרות היותו נטול כל קשר חברתי עם אחיו, דבק באלוקיו. אשת פוטיפר והבנות שצעדו עלי שור והטרידוהו (לפי רש"י: טיפסו על חומות מתחם ארמונו לחזות ביופיו, משל היה כוכב עליון) לא יכלו לחינוך הטהור שספג מבית אבא.

לכן יוסף, המשמר טהרתו בתוך עולם הטומאה, הוא הצדיק האולטימטיבי. דרכו היא קידוש השם בכלי עולם הזה, כתיאור מרן הרב ב"הספד בירושלים" (על הרצל) ושל הגרי"ד סולובייצ'יק ב"חמש דרשות". אף הרש"ר הירש היה יוסף מודרני. תיקון עולם בבחינת משיח בן יוסף עובר דרך הקידמה שהעולם המשוכלל מציידנו.

זה עובד רק אצל מי שיראתו קודמת במודגש לחוכמתו. אם נצליח לתקן את יצר התאווה ששוטף הכול בדורנו – דור מבול חדש – נזכה, כבית חשמונאי, להיכנס אל התיבה ולהישרד עד שתמלא הארץ דעה.

הכותב הוא ראש מכון 'זיו התורה' ורב שכונות רמת שרת, רמת דניה והולילנד בירושלים