בורג: ברש"פ מחלחל רעיון המדינה האחת

יו"ר הכנסת בעבר, אברום בורג, מסכם עוד מפגש עם בכירים ברש"פ: אנחנו בשמאל לא באמת משפיעים, אך אחרי נתניהו יהיה מי שיקשיב גם לנו.

שמעון כהן , כ"ד בכסלו תשע"ח

עדיין בועט. אברום בורג
עדיין בועט. אברום בורג
צילום: פלאש 90



טוען....

בתל אביב התקיים בשבוע שעבר מפגש נוסף מתוך שורת מפגשים בין חברי כנסת ושרים לשעבר מעברה השמאלי של המפה הפוליטית, ובין בכירים ברשות הפלשתינית.

בין הישראלים המובילים את המפגש היה גם יו"ר הכנסת לשעבר, אברום בורג, עמו שוחחנו ביומן ערוץ 7.

בפתח דבריו מעיר בורג ואומר כי מובילי המפגשים אינם בהכרח אנשי שמאל אלא אנשי מרכז-שמאל שכן השמאל הולך ומתמעט... "זו קבוצה של יוצאי המערכת הפוליטית, ח"כים ושרים לשעבר, ממפלגות שבעבר היו מזוהות עם תהליכי השלום – עבודה, מרץ, קדימה, שינוי, הרשימה המאוחדת, שהרבה מאוד זמן אנחנו מנסים למסד את פרלמנט השלום, ח"כים ואנשי ציבור בעלי סוג של מעמד שאומרים את דעתם לא על הנושאים העומדים להכרעה, אבל רוצים להביע את עמדתם".

"ביום רביעי שעבר הייתה פגישה רביעית במספר עם קבוצה דומה לנו שמגיעה מרמאללה", מספר בורג וכשהוא מתבקש לספר על תוכן המפגש הוא משיב: "אלו תמיד אותם דברים וצריך לבור את המוץ מהתבן. לפעמים מדברים על אקטואליה וצריך להזכיר שאנחנו כבר לא באמת משפיעים, אנחנו לא באמת חלק מהקואליציה ואז עוברים לדבר על עיצוב דעת הקהל. הייתה עמדה חיובית כמעט מקיר לקיר בעד הפיוס בין חמאס לפתח', הייתה עמדה די חיובית על כך שהכרת טראמפ בירושלים צריכה לבוא יחד עם השאיפה לשתי מדינות ושהבירה השנייה תהיה גם היא בירושלים, במובן של עיר אחת ושתי בירות בה. דברים הרבה יותר מדיניים והרבה פחות אקטואליים".

האם הדיון העקר אינו מרפה את ידיהם של השותפים לו? מדברי בורג עולה שממש לא. "עקרות היא דבר שתלוי בהגדרה. עקר הוא דבר נורא ישראלי. כשאתה בחיים שלנו והכול תכל'ס והכול ענייני אתה מוצא את עצמך פתאום בדיון רדוד וחסר עומק, ואנחנו מציעים משהו שהוא אולי מהורהר אבל יותר אחראי עם ניסיון מאחוריו, משהו שלא נועד להודעה לתקשורת אלא להסתכל על הטווח הרחוק יותר של הדברים".

"זו אחת מנקודות המפגש היחידות היום בין המנהיגויות הציבוריות הישראלית והפלשתינית וזה חלק מהחשיבות של המפגש", אומר בורג המקווה שמרחב המפגשים יילך ויגדל בעתיד.

על הקול הפלשתיני שאותו שמע במפגש נשאל בורג אם הוא מזהה נכונות להגמשת עמדות. "אני סבור שאין קול אחד, כמו שאין קול ישראלי אחד. אני שומע שני קולות פלשתיניים מאוד מעניינים, את הקול
...ואחרים, אינטלקטואלים ואנשי עסקים ומעצבי דעת קהל, מדברים על מדינה אחת מהירדן והים. הם אומרים שאם אתם לא רוצים לסגת כמו הנשיא ריבלין, כמו סמוטריץ' ונפתלי בנט וכמו דה-פקטו בנימין נתניהו, אז אין שום בעיה, אנחנו רוצים רק להצביע במדינה האחת. לא יתכן שתשפיעו על החיים שלנו בלי שאנחנו נוכל להשפיע על זהות המנהיגות שלנו
העיקש והקול המיואש. הקול העיקש הוא קולה של המנהיגות הוותיקה שמוכנה להילחם על נוסחת שתי המדינות לשני עמים גם בזירה הפנימית-פלשתינית, ואלו אבו מאזן וחברי המנהיגות הפלשתינית בפתח'. הקול המיואש הוא הקול הצעיר שהתייאש מהסדר והם מתחלקים לשני חלקים – חלק בא לידי ביטוי בטרור היחידים שאינו גדול כמו באינתיפאדה הראשונה והשנייה, ואחרים, אינטלקטואלים ואנשי עסקים ומעצבי דעת קהל, מדברים על מדינה אחת מהירדן והים. הם אומרים שאם אתם לא רוצים לסגת כמו הנשיא ריבלין, כמו סמוטריץ' ונפתלי בנט וכמו דה-פקטו בנימין נתניהו, אז אין שום בעיה, אנחנו רוצים רק להצביע במדינה האחת. לא יתכן שתשפיעו על החיים שלנו בלי שאנחנו נוכל להשפיע על זהות המנהיגות שלנו".

בורג מציין בדבריו כי הקול הזה שמדבר על אופציית המדינה האחת מגיע עד לצמרת, ולמעשה גם אבו מאזן "בנאומו באו"ם אמר שאם לא נצליח להגיע להסדר נשקול מדינה אחת עם זכויות דמוקרטיות, ונראה כמה זמן תצליחו לעמוד עם מיליוני אנשים בלי זכויות דמוקרטיות. כשאני שומע את זה מהנשיא הפלשתיני באו"ם אני מבין שהקולות בקעו גם דרך חלונות המוקטעה".

עוד מעיר בורג כי על פי שמועות מסוימות העמדה הזו תופסת לה שביתה גם בביתו האישי של אבו מאזן. "אני לא יודע זאת מכלי ראשון אלא רק מכלי שני. אני שומע שהבן של אבו מאזן, טארק עבאס, מאוד בעניין של מדינה אחת".

על עמדה זו נשאל בורג אם הוא רואה אותה כקץ הציונות, והוא מסתייג מההגדרה הזו: "אני לא כל כך נבהל. אני חושב שהציונות האידאולוגית הצליחה ונגמרה בה' באייר תש"ח כשעברנו ממשטר קהילתי גלותי למשטר ריבוני. התנועה הציונית אמנם לא הודיעה רשמית על תום תפקידה, אבל מהרגע שקמה מדינת ישראל הדיון הוא על אופי הישראליות ולא על אופי התנועה הציונית שלא ברור מה היא עושה. בעיניי בדיון על הישראליות צריך לדון איזו חברה אנחנו רוצים בין הירדן ובין הים, שכל חברה במרווח הזה חיה בינה לבין עצמה או קהילה אחת. בשני המקרים אפשר לשרוד ולשגשג. זו שאלה של רצון ואני
הציונות האידאולוגית הצליחה ונגמרה בה' באייר תש"ח כשעברנו ממשטר קהילתי גלותי למשטר ריבוני. התנועה הציונית אמנם לא הודיעה רשמית על תום תפקידה, אבל מהרגע שקמה מדינת ישראל הדיון הוא על אופי הישראליות ולא על אופי התנועה הציונית שלא ברור מה היא עושה.
חושב שרוב הישראלים היהודים רוצים לחיות בסביבה שדומה להם וכך גם החברה הפלשתינית. לכן אני סבור שפתרון שתי המדינות היה נכון במשך השנים, אבל אם המנהיגות לא רוצה אז תוקפו של המוצר הזה יפוג ואז יהיה צורך לשים מודל אחר על השולחן שאפשר לחיות אתו גם כרוב וגם כמיעוט".

על הטלת האחריות על כתפיו של נתניהו אומר בורג כי "נתניהו מאוד ערמומי. הוא אמר א' והתכוון לב'. רוב האנשים סביב שולחן הממשלה או כולם מתנגדים לנוסחה. ברטוריקה הוא השתמש אבל במעשה לא עשה כלום".

"צריך לזכור שלא מדובר על יחסים בין שווים או שותפים של 50-50. החיים בינינו לבין הפלשתינים הם יחסים של עוצמה גדולה מול כוח קטן. לחלק היהודי שבין הירדן והים שלנו יש מונופול על החירויות, הכוח, השלטון, משאבי הטבע, הגאוגרפיה ולחלק הפלשתיני אין. אני מצפה מהחזק שהוא יהיה זה שמציע פתרון שהוא יותר נכון".

באשר לניסיונות הקודמים להציע הצעות שנדחו בידי הפלשתינים אומר בורג כי הניסיון היחיד היה בתקופת אוסלו והניסיון הזה קרס עם הירצחו של רבין. את הניסיון של ברק הוא מגדיר כמשונה. "ברק זה היה קצת משונה. אמרתי לו שהוא משחק שח עם עצמו וכשמפסיד הוא מתעצבן. הוא ניסה להחליט גם לעצמו גם לערפאת וגם לקלינטון מה כל אחד יחשוב וכשזה לא התאפשר לו הוא התעצבן. אהוד ברק זה לא רציני. אוסלו, שהיה תקווה גדולה ואופוריה גדולה, היה רק הסדר
ברק זה היה קצת משונה. אמרתי לו שהוא משחק שח עם עצמו וכשמפסיד הוא מתעצבן. הוא ניסה להחליט גם לעצמו גם לערפאת וגם לקלינטון מה כל אחד יחשוב וכשזה לא התאפשר לו הוא התעצבן. אהוד ברק זה לא רציני
ביניים שנועד לעבור מהסדר הרשות הפלשתינית לשיחות על הסדר קבע ומדינה פלשתינית, אבל הוא התפוגג עם רצח רבין. אולי הסכם אוסלו היה מתפוגג ממילא כי היו לו חולשות מובנות אבל רצח רבין הפך את זה לבלתי אפשרי ובמובן הזה יגאל עמיר הצליח הצלחה כבירה. מאז ועד היום הרש"פ היא תוספתן שהוקם בהסכמי אוסלו שהיה אמור להתפרק ולהפוך למדינה פלשתינית ומאז היא קבלן הביצוע של ישראל לענייני הכיבוש".

לקראת סוף הדברים נשאל בורג אם הימין בישראל אמור לחוש מודאג לנוכח קיומם של מפגשי שמאל עם הפלשתינים בעוד העם אמר את דברו ובחר ממשלה בעל תפיסה אחרת. "אני לא חושב שהדאגה שלהם צריכה להיות מהפרקטיות של מהלך כזה. זה לא יקרום עור וגידים פרלמנטאריים. הם מסוגלים בשנייה למתג אותנו כבוגדים כמרעילי בארות וכלא פטריוטיים. הם מוכשרים בכך. מכיוון שאין יומרה פוליטית ולכן ניתן לחסל את היוזמה הזו, אבל הם צריכים להיות מודאגים מכך שיש בחברה היהודית ובחברה הפלשתינית כוחות שמאמינים שייאוש הוא לא אלטרנטיבה".

לדבריו פסיכולוגיית הייאוש שלטעמו מנחה את העומד בראש הממשלה אינה גזירת גורל ו"אם מישהו אחר יעמוד בראשות הליכוד הפסיכולוגיה של התקווה תחזור לתוך תהליך השלום הישראלי-פלשתיני. אני משוכנע בכך".
לא גדעון סער ולא יאיר לפיד הם אנשים שהפרנויה והפחדים ואמצעי ההתססה והפילוג הם הכלים שלהם, הם שיקשיבו לקולות שאנחנו משמיעים ומייצרים

על אמירתו זו נשאל אם הוא אומר את הדברים גם לגבי אפשרות שבה השר ישראל כץ או השר יריב לוין יחליפו את נתניהו, והוא ממהר להבהיר כי כרגע הוא רואה בראשות הממשלה לאחר עידן נתניהו את השר לשעבר גדעון סער או את יאיר לפיד. "אני רואה את המועמד המרכזי להנהגת הליכוד את גדעון סער שאמנם מדבר על ריבונות אבל התרבות הפוליטית שלו היא לא של ייאוש ופרנויה. הוא יכול להציג עמדה שעומדת על האינטרסים הישראליים באופן חזק ואולי חזק מדיי, אבל לא גדעון סער ולא יאיר לפיד הם אנשים שהפרנויה והפחדים ואמצעי ההתססה והפילוג הם הכלים שלהם, הם שיקשיבו לקולות שאנחנו משמיעים ומייצרים".