כשנשים ישלטו בעולם

שופטות בג"צ הגיעו לשיאים של חוצפה בשנים האחרונות, ולמרכיב המגדרי יש בכך חלק ברור. דעה

גיל רונן , כ"ט בכסלו תשע"ח

חילופי משמרות בבית המשפט העליון. נאור וחיות
חילופי משמרות בבית המשפט העליון. נאור וחיות
צילום: Yonatan Sindel/Flash90

"התנועה למתן זכות הבחירה לנשים היא רק קצהו הצר של הטריז", אמר פעם סר ווינסטון צ'רצ'יל. "אם נרשה לנשים להצביע, פירוש הדבר יהיה אבדן המבנה החברתי ושגשוגם של כל המאבקים הליברליים תחת השמש".

שאלת זכות הבחירה של נשים לא עומדת לדיון ולא תעמוד לדיון, והיא אינה מענייננו. אולם אי אפשר להתכחש לעובדה שצ'רצ'יל צדק, בשורש הדברים: ככל שתנועת הנשים מתעצמת, מתעצמים איתה זרמי השמאל הקיצוני ביותר. דברים שנחשבו בלתי נסבלים בעבר, הם כיום "מיינסטרים". וכפי שהשמאל מביט בכל פינה שיש בה רוח ימנית ו/או דתית ורואה בה את "הפטריארכיה" הגברית, כך גם אנו יכולים להביט לכל פינה שיש בה מופרעות שמאלנית ולהבחין שם בדומיננטיות של נשות השררה.

כולם מדברים על בג"צ בהקשר של השמאלנות, ואף אחד לא מעז לדבר על הפילה הגדולה באמצע החדר: התנועה הפמיניסטית הקיצונית.

אמנם נכון, מי שאחראי יותר מכל אחד אחר למהפכה בבג"צ הוא איש ממין זכר, אהרון ברק שמו. אמנם נכון, לא חסרים שופטי בג"צ ממין זכר שדעותיהם מצויות שמאלה מסיעת בל"ד וחד"ש. אבל האם באמת ניתן להמשיך ולהתעלם גם מהמרכיב המגדרי בחונטה השלטת בבג"צ, ובמערכת המשפט בכלל?

חוצפא יסגא

שופטות בג"צ הגיעו לשיאים של חוצפה בשנים האחרונות, ולמרכיב המגדרי יש בכך חלק ברור. ראו למשל את "ועדת השתיים". שתי שופטות בדימוס – שופטת בית המשפט העליון לשעבר, עדנה ארבל, ושופטת בית המשפט המחוזי לשעבר, אורית אפעל-גבאי – עוברות על שמותיהם של שופטים המועמדים לקידום ומחליטות, מי לחסד ומי לשבט. זו ועדה דיקטטורית למהדרין, שכל קשר בינה לבין הליך דמוקרטי מקרי בהחלט.

האם לעובדה ששתי הדיקטטוריות בוועדה הן נשים יש משמעות?

למה להניח שלא? הרי אם הדברים היו הפוכים, ודאי שהיתה קמה צעקה גדולה בדבר השוביניזם והפטריארכליות הנוראיות שבדבר. כל ארגוני הנשים היו מתעוררים כאישה אחת וזועקים: היישמע כדבר הזה? שני גברים יחליטו מי יישב על כס השיפוט ומי לא? מייד היתה מתמנה אישה לוועדת השניים, או שפשוט היתה מתפזרת בקול ענות חלושה.

אבל כשהחוסר האיזון הוא לצד השני – נשמעים רק דממה דקה וקול צרצרי הלילה.

ברקע של כל זה, מתחנכות רבבות נשים על "תורת המגדר" הניאו-מרקסיסטית, שגורסת שהמין הנשי הוא שבט "מוחלש", וכי יש לו לפיכך ברית טבעית עם ה"מוחלשים" האחרים של מדינת היהודים: הערבי המוסלמי והמסתנן. הקשקוש הזה מוצג כמשהו מדעי.

גם זה מקרי? גם זה לא קשור לכלום? אני שוביניסט ומיזוגן כי העליתי את הנושא? אם מותר לדבר על "הדרת נשים" בישיבת הר ברכה ובמכינה בעלי, מדוע אסור לדבר על הדרת גברים במרכז רקמן ובחוג המגדר של אוניברסיטת תל אביב?

עולם הפוך

כבר הרבה שנים מספרים לנו שכאשר נשים ישלטו בעולם, הוא ייראה אחרת. לא יהיו מלחמות. סכסוכים ייפתרו בדרכי שלום. ועוד כהנה וכהנה פנטזיות שמאלניות.

ובכן, נשים כבר שולטות בחלק ניכר מעולמנו, לפחות כאן, בחלקת מזרח התיכון הקטנה שלנו. וככה זה גם נראה. בג"צ מצדד במחבלים רוצחים ומעדיף אותם על פני קורבנותיהם. בג"צ מפיל בתי יהודים בגלל חריגה ברוחב מטר אל תוך שטח שיש לגביו ספק-ספיקא, אך מגן בחירוף נפש על שלמות בתיהם של רוצחי ילדים. הפרקליטות רודפת יהודים שיורים באוויר, ומקלה עם ערבים שדוקרים בגב. מסתננים זוכים להגנה עיקשת בעוד נשות דרום תל אביב מופקרות לגורלן, ונאלצות להיאבק ברחובות על שארית כבודן.

ובינתיים, נשים עושות שלום, נשים עושות מחסום ווטש, אמהות עושות נסיגה, נשים עושות שחור.

ועוד לא דיברנו על הסינרגיה הברורה בין השופטות, ונשות הפרקליטות (כידוע, שני שלישים מעובדי משרד המשפטים הם נשים) רודפות הגברים המתגרשים ומגינות הנשים המוטרדות / מעלילות, לבין העתונאיות הפמיניסטיות. אני עוד זוכר את הראיון הבלעדי שהעניקה פעם דורית בייניש, בשבתה כנשיאת העליון, לאילנה דיין. ככה סתם, ובניגוד לכל נוהג שנהג לפני כן. הטענה היתה שדיין עברה במקרה ליד לשכתה של בייניש וכך נולד לו הראיון. ייתכן שהיה אזרח אחד שהאמין לתירוץ ההוא. כל היתר הבינו שעובדים עליהם. סליחה מרב, עובדות עליהם. עובדה.

האם יש לנו אומץ להביט בעיניים גם בפן הזה של השאלות על מגדר ופוליטיקה? האם נדבר גם על הקשר בין הפמיניזציה של המרחב הפוליטי והציבורי ובין פנייתו החדה שמאלה? או שנמשיך לדבר רק על הקשר בין גבריות לבין חשכת הדת, המיליטריזם והמאצ'ואיזם, כמדרש הפמיניזם הרדיקלי של חוגי המגדר ו"ועדת השתיים"?

הכותב הוא אב לשניים ויו"ר תנועת המשפחה.