"בושה", "ביזיון", "איפה הכבוד של צה"ל?" ועוד ועוד תגובות נפוצו לכל עבר ברשתות החברתיות ומחוצה להן בעקבות הסרטון מנבי סלאח, בו נראתה הנצר הצהבהב של משפחת תמימי מכה וסוטרת ללוחם ולקצין צה"ל בדרגת סרן.
אם יורשה לי, אני ממש לא מבין מה אתם רוצים מהשניים הללו.
ממתי כבוד צה"ל מהווה חלק ממארג השיקולים של תגובה צה"לית? הרי שנים על גבי שנים מטמיעים במוחם של חיילי סדיר ומילואים שתגובה באש תבוא רק כשנשקפת סכנה לך, החייל, או למי מסובביך. את אמצעי פיזור ההפגנות שומרים להמון רעול פנים רושפות זיקי זעם שמיידה אבנים ובקבוקי תבערה. אז מה בדיוק עושים עם שתי ילדות שצועקות, מקללות, מושכות לך באפוד, דוחפות, נותנות מכה, מתקדמות לסטירה, אגרוף והלאה? מה בדיוק עושים איתן? יורים עליהן? זורקים על ילדה בגילאי העשרה, שתכל'ס לא מסכנת את חייך, רימון הלם כשהיא נמצאת במרחק של חצי מטר ממך? מה עושים?
במשך שנים אנחנו שומעים ממנהיגינו, שרינו, אלופינו, רמטכ"לינו וראשי ממשלתנו שההתנהגות המגומגמת הזו היא היא ההוכחה למוסריותו הבלעדית של צה"ל. הכניסו לנו וללוחמים היקרים שנמצאים שם כדי להגן על חיינו שכאשר חייל מבליג, כובל את ידי עצמו, מנגב את הרוק מפניו ונסוג, הרי שאז הוא נחשב לסמל טוהר המידות והנשק. כאשר זהו השיח המוסרי שמחלחל מלמעלה איזה תובנות תרצו שיפרחו במוחם של בחורינו היקרים?
על איזה טוהר נשק מדובר? אולי לא כולם זוכרים זאת, אבל הנשק של צה"ל נועד להגנה. המשמעות היא שמי שנוצר אותו בקנאות דתית שכזו ומחליט שהוא לא מגיב כל עוד החבל לא מהודק על צווארו, מונע את אותה הגנה מתבקשת על אזרחים תמימים ועל חיילים תמימים לא פחות. איזו מוסריות יש כאן? איזה טוהר נשק? ממתי המוסר הנוצרי הזה של הפניית הלחי השנייה נחשב למוסר?
מה מוסרי בלאפשר לפרחי הטרור ופרחחי הטרור הללו למתוח את החבל מול חיילי צה"ל כל פעם בעוד כמה סנטימטרים ולהוכיח לעצמם ולבאים אחריהם שהאיום הצה"לי לא כזה נורא? מה מוסרי בכבילת ידיהם של חיילי צה"ל וקציניו מול מחבלים כאלה בראשית דרכם? מה מוסרי בלהורות לחיילים להימלט מזירת יידוי אבנים ובקבוקי תבערה? מה מוסרי בהבלגתם של חיילי ג'יפ צה"לי על מטר אבנים, סלעים, צבע ומכונות כביסה מגגות? ממתי לא להעניש פושע זה מוסרי? מה היו אומרים לעורך דין שהיה מנסה למכור גם לשופטים בבית המשפט את העיקרון האווילי הזה, ומספר להם שויתור על הענשת מרשו יהיה מעשה מוסרי?
ואגב, ה"מוסר" המעוות הזה לא רק מונע הגנה הכרחית על אזרחים וחיילים יהודים וישראלים, אלא מוביל בסופו של תהליך גם לפגיעה בחיי ערבים, שאם מישהו היה מזהיר אותם באופן ברור ונחרץ בשלב האבן לא היו מגיעים לשלב בקבוק התבערה והירי, השלב שעליו כבר חייבים להגיב באש חיה וקטלנית. ובממד הגדול יותר, אם הייתה תפיסת טוהר הנשק הישראלית שונה מזו הקיימת כיום, תגובה חד משמעית וברורה לראשית ניצני התקוממות הייתה בולמת וגודעת חלומות לניצחון טרוריסטי על מדינת ישראל.
לא מעט חיי יהודים וערבים היו נחסכים, אבל אנחנו "הצבא המוסרי ביותר בעולם", כך חירטטו באוזנינו שוב ושוב וקידשו את ההבלגה, הספיגה, הנסיגה והבריחה.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אחורה.