האסיר שהפך לקונצנזוס

שלום רובשקין הצליח לאחד את סאטמר מתעבת הציונות וחב"ד שוחרת הציונות. שני קצוות שאידאולוגית מעולם לא נפגשו, עד אמש.

חיים לב , ג' בטבת תשע"ח

שלום רובשקין
שלום רובשקין
צילום: בנצי ששון

כדי ללמוד דבר או שניים על ציבור חרדי באשר הוא, כדאי היה לקפוץ לביקור ברחובות הריכוזים החרדים בארצות הברית ביום האתמול כשהתקבלה בשורת השחרור של האסיר החרדי הרב שלום רובשקין.

אמריקה החרדית מאושרת. השמחה פורצת גבולות בכל בית כנסת, בכל פינת רחוב. רובשקין הינו חסיד חב"ד. כל כך סקטוריאלי. דעותיו מוגדרות. חזותו החיצונית מתויגת. אבל הבוקר מי בכלל יודע.

רובשקין הצליח להפוך לאסיר היהודי שהפך לקונצנזוס. התמיכה בו לאורך השנים חצתה מגזרים, חצרות וקהלים. היו שהשוו אותו לדרייפוס ההיסטורי. אז לא ממש: עלילת דם שפלה לא היתה כאן. רובשקין בהחלט 'עיגל פינות' אם להתנסח בעדינות. אולם מכאן ועד לגזר הדין המחמיר שהכניס אותו לכלא לעשרות שנים עם קנס בן עשרות מיליוני דולר – הדרך רחוקה. הציבור החרדי הריח התנכלות. הריח את סימון המטרה מראש. הבין שהמציאות המרה סגרה עליו עוד בטרם כף רגלו דרכה בשערי הכלא. ויצא לחבק.



טוען....

לאורך השנים בהן שהה בכלא אלו שפעלו למענו ללא לאות היו בכלל עסקני ציבור מקרב חסידי סטאמר הממוקמים בצד השני על הסקאלה החרדית. איפה סאטמר מתעבת הציונות וחב"ד שוחרת הציונות. מדובר בשתי קצוות שאידיאולוגית לעולם לא ייפגשו. האסיר רובשקין הצליח לאחד אותם.

או הרב פנחס ליפשיץ, העורך והמו"ל של העיתון 'יתד נאמן' הליטאי בארה"ב שהיה העיתונאי החרדי הראשון שהתייצב ציבורית לימינו של רובשקין ומשפחתו, זמן קצר לאחר הפשיטה הגדולה של משרד ההגירה האמריקני על מפעל 'אגריפרוססורס'. בחב"ד נדהמו. מי שקצת מכיר את ההיסטוריה הפוליטית-חרדית זוכר קרוב לוודאי את נסיבות הקמתה של 'דגל התורה'. חב"ד מעולם לא היתה 'כוס התה' של הציבור הליטאי. אבל ליפשיץ חשב במונחים אחרים לגמרי.

"אני לא רוצה שתעשו עניין מזה שאני ליטאי והוא חסיד חב"ד; אני בכלל לא רוצה שתעשו עניין ממני, כי אני כאן לא הנושא. הנושא הוא ר' שלום רובשקין ולוֹ צריך לעזור, ובשבילו אני מוכן לעשות הכול", הוא התבטא לפני שנים אחדות בראיון לעיתון חב"די.

והאופטימיות הגבוהה שלא היה אפשר להכריע את המערכה בלעדיה. למרות התלאות המשפטיות הרבות שעברו שלא בהצלחה יתירה עסקני הציבור החרדי, עורכי דינו ובני משפחתו, הם לא אמרו נואש. שוב ושוב הם הובסו משפטית בכל הערכאות הרלוונטיות אך הם לא הרפו.

עם ניצחונו של דונלד טראמפ חודשו מאמצי השחרור בכל הכח. למעלה מ-100 אנשי ממשל שכללו פקידים במשרד המשפטים, תובעים, שופטים וחוקרים לשעבר, העלו על הכתב טענותיהם לפיהן הנימוקים לגזר הדין החמור חרגו מעבר לכל פרופורציה וכי אין לכך שום תקדים משפטי בארה"ב במקרים דומים.

בהמשך גויסו עשרות חברי קונגרס ששיגרו מברקים למשרד המשפטים בארה"ב והציפו את הדרישה לפעול לשחרורו המוקדם של רובשקין.

ולבסוף היו אלו התפילות שהפכו לחלק מתפילות היום בלא מעט משפחות חרדיות בארה"ב וברחבי העולם. כשרובשקין הפך לדמות קונצנזואלית הוא זכה לשטיח אדום בכל בית יהודי. והאלוקים הרי מבקש את הנרדף.