בשבע מהדורה דיגיטלית

הולכת לאורה - סיפור לילדים

בשבוע שעבר השבט יצא לחלק סופגניות בבית החולים. בכל חדר שעברנו שרנו כמה שירים וכיבדנו את החולים ובני המשפחות בסופגניות.

עדי דוד , ג' בטבת תשע"ח

הולכת לאורה
הולכת לאורה
איור: עדי דוד

עברתי בין החולים, לפעמים הרגשתי ששימחתי, ולפעמים הייתה לי הרגשה שהפרעתי למנוחה של החולה או לביקור משפחתי.

כשנכנסתי לחדר האחרון במסדרון הבנתי שאין לי מה לעשות שם. על המיטה ישבה נערה חבושה בכובע מצחיק, מוקפת בחולים לבושי פיג'מות של בית חולים. היא ניגנה ושרה שירי חנוכה, והחולים שרו איתה. רק כשאחד מהחולים קם וכבר לא הסתיר, ראיתי שהמנגנת, שחשבתי שהיא מתנדבת שבאה לשמח, לבשה בעצמה חלוק של בית חולים. הצטרפתי לשירה, חילקתי את הכתרים ואכלנו סופגניות, אבל הרגשתי שיותר מששימחתי אותם, בחדר ההוא החולים הם ששימחו אותי. האווירה שם הייתה טובה כל כך, שכשסיימתי את הסבב בחדרי המחלקה ובידי נותרו קופסאות ריקות של סופגניות ושני כתרים אחרונים, חזרתי אל החדר ההוא.

הנערה שניגנה קודם בגיטרה הייתה כעת במיטה, בין ישיבה לשכיבה רפויה. פניה שונות כל כך מהפרצוף המחויך והמזמר שראיתי קודם. על ברכיה היה מונח מחשב והיא הקלידה באיטיות. תנועותיה חלשות. פניה עייפות.

אני, שבאתי לספוג עוד קצת מהמרץ שלה, התאכזבתי. איפה הנערה האנרגטית שראיתי קודם? לאן נעלמה השמחה? אך כשהיא הבחינה בי, האירו עיניה לקראתי. התיישבתי לצידה. "אל תדאגי", היא אמרה בקול חלש, "אני אותה אורה שהייתי קודם. זו המחלה שמתישה אותי. אם אני מתאמצת קצת נגמר לי הכוח מהר ואני חייבת לנוח".

הלוואי שהייתי יכולה להגיד שהיא אותה אורה. היא לא. החדר שבו ביקרתי קודם היה מלא בצלילים ובשמחה שהיא יצרה. האווירה ההיא הצליחה להעלים אפילו את ריח בית החולים. "את לא כועסת?", שאלתי אותה, חושבת על האנרגיות והשמחה שהמחלה גנבה לה. "למה שאכעס?", היא חייכה בעייפות, "תמיד שרתי וניגנתי והייתי פעילה ועסוקה מאוד. גם היום אני מצליחה לעשות קצת מאלה, אבל המחלה מחייבת אותי לעשות הפסקות. בזכות ההפסקות גיליתי את הכתיבה. אף פעם לא היה לי זמן לכתוב, ועכשיו, תראי", היא אמרה לי, מתנשמת בכבדות אחרי משפט ארוך כל כך. הצצתי אל המחשב. המסך היה מלא במילים. חזקות. מאירות. שקעתי בקריאה. מתברר שלאורה יש כישרון כתיבה. הסיפור היה מותח, מרגש במקומות הנכונים, מדי פעם מצאתי את עצמי צוחקת ורגע אחר כך מנגבת דמעה. כשהרמתי אליה שוב את עיניי כדי להגיד לה כמה מקסים הסיפור שהיא כותבת, ראיתי שהיא נרדמה. עזבתי את חדרה בידיעה שאשוב בקרוב.

היום אני מתכוונת ללכת שוב לבקר את אורה. גיליתי שכמו השם שלה, היא מפזרת סביבה אור. כשיש לה כוח והיא שרה ומנגנת אז היא מאירה את החדר, וכשהגוף שלה מכריח אותה לנוח, אז בעזרת אצבעות רועדות וחלשות היא כותבת ומאירה אל תוך הנפש. הנפש שלה וגם הנפש של מי שיקרא את מה שהיא כותבת.

לא נעים לי להודות, אבל אם היא לא הייתה חולה, היא הייתה ממשיכה בחייה ולא עוצרת לכתוב. העולם כולו זוכה במילים האלה שנשארות בזיכרונו של המחשב, בכל פעם שתוקף אותה התקף עייפות של חולים. פעם עוד יצא מזה ספר. מוזר כמה הצלחתי להתחזק מקריאה של מה שכתבה יד חלשה כל כך.

מוקדש לזכרה הברוך של חני וינרוט, ולחייה ורפואתה של א"ט, שהיום הזה ממש הוא היום הכי טוב בחייה. וכך יהיה גם מחר.