אין כמו חיבוק של אמא, קרוב קרוב. כשאהבת אם לוהטת עוטפת כשמיכת פוך מפנקת, והלבבות פועמים יחדיו פעימות רכות, ענוגות ואינטימיות, והדמעות נאספות אל ליבה כטל על נפש יגעה, ומעיין הכיסופים מתמלא עוד ועוד.
ח"י דקות עד לחיקה של אמא, בדוק על השעון, מהמרפאה בגבעת שאול ועד לקבר רחל. אמותינו וסבתותינו לא יכלו אף לדמיין את הניסים שמלווים את חיינו. כמה היא קרובה. והיא שואלת - נו, אם כך, האם כעת תבקרי אותי יותר? אמא מחכה לשיח, לעולם לא תשבע מלראות את ילדיה, לעולם לא תחדל מלבכות על בניה. בשביל זה היא פה, על אם הדרך. 18 דקות.
כמה זה נכון. אמא תמיד קרובה. ואמא תמיד מתפללת. ואמא תמיד חסרה.
ממרום גילי ברור לי שלהיות אם בוגרת זה להכיל, ולהכיל, ולהכיל, ולהרחיב את הכלים שוב ושוב ושוב. להיות סבתא זה לא להחליף טיטולים או לחמם בקבוק עם מטרנה, זה לפתוח את הסידור מלוא רוחב יריעותיו – ולהתפלל, ולהתפלל, ולהתפלל. וזאת עבודה פול-טיים. בדוק ומנוסה.
אמנו רחל היא עמוד החסד, ויש חסד של קבלה. מה זה חסד של קבלה? משל ליהודי חביב, שהיה עובר בין שורות המתפללים בבית הכנסת בימי השבת והחג, ומציע טבק להרחה בקופסת כסף קטנה. אותו יהודי היה מתמלא בנחת ובאושר על כל מתפלל שהיה מטריח את קצות אגודליו ונוטל קמצוץ של גרגירי טבק. זהו חסד של קבלה, לקבל דבר שהוא לא ממש נצרך, ממישהו שכל כך רוצה להעניק. ואכן, כשאמא מבקשת להעניק לבנה אהבה והבן מכיל את אהבתה – גם זהו לפעמים חסד של קבלה.
להיות אמא זה לא תמיד קל, וזה גם לא תמיד מובן מאליו. לפעמים כדאי ללמוד איך עושים את זה. מי מאיתנו לא היה שמח לחזור לחלל הרחם לסיור מודרך? במרכז 'פעימה' שבמרכז החינוכי רמות שפירא, בין הרי יהודה הנישאים אל-על וחורשות ירוקות מגביהות רוח שמיים תכולים, פועמת נשיות בריאה. נפש אישה הומייה. המרכז בנוי מסדרת סדנאות, כשהבת או האישה עוברת מחלל לחלל כדי לחוות. בעיקר כדי לחוות. השיח והקירות מדברים נשיות בריאה, חיבור שמח לגוף, ידע פיזיולוגי על הגוף הנפלא שהעניק לנו ריבונו של עולם, והכול במבט אמוני. בין הסיורים שם ישנו גם סיור בתוך חלל הרחם. נפרש שטיח אדום, ופרושות כריות אדומות שמכרבלות אותנו, ופעימות לב האם, ענוגות ואינטימיות, פועמות בנו, כגמול עלי אמו.
חללים חללים, חלולים חלולים – כאן תיווצר ידידות עמוקה בין גוף לנפש, ידידות אמיתית בין הגוף ובין הנפש. החלל האחרון הוא חלל התפילות - תקרת תכלת ואורות קטנים, כך אנחנו אוספות את החוויה המעצימה שעברנו במבט-על.
ציפור הנפש
ויש המנסים לפרום את חוטי האהבה הנצחיים, לרוקן את מיכל הדמעות, להשיל את הכתר מעל ראשו של הרחם ולדחוק את מקומו. לאחרונה נכחתי בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת. נושא הדיון היה הקפאת ביציות. הגעתי כדי לקדם את הנושא החשוב הזה, ולדחוף את הגורמים במשרד הבריאות לשנס מותניים וללכת לקראת הבנות על ידי מימון התהליך. בסאב-טקסט אנחנו בעצם מדברים על סיוע להקמת משפחה בעתיד, ואת הערך הזה יושבת ראש הוועדה בחרה להדוף. מפריע לה שאי-פריון מוצג כהפרעה רפואית, למרות שכך גם הגדיר אותו ארגון הבריאות העולמי. יושבת הראש מסרבת לקבל חוסר ילודה כבעיה רפואית. זה אנטי-פמיניסטי מבחינתה. אסור לומר שאישה שאינה מסוגלת ללדת היא חולה. זו ציפור הנפש של יו"ר הוועדה, וגם שלי, רק בסיבוב של 180 מעלות.
וכאן אני שואלת: למה שלא תקום בכנסת ועדה לקידום מעמד המשפחה? ישנה מפלגה שמתהדרת בנוצותיה הצבעוניות רבות הגוון, וקוראת לעצמה הבית היהודי. אני מבקשת שתרים את הדגל. אני רוצה לדבר על בית, על משפחה, על זוגיות ועל הורות. נשות הרבנים, ובראשן הרבנית שולמית מלמד, יוצאות בקול קורא - להקים ועדה שתגאל את מושג המשפחה מתרדמתו. ועדה זו תעצים את חשיבות האב בחינוך הילד ואת מתיקות הזוגיות הבריאה והטבעית, ותחזיר את חיי המשפחה למסלול, לנתיב המדויק.
פרופ' אן מארי סולטר, מומחית לפוליטיקה וליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת פרינסטון שעיקר פעילותה התרחש כצפוי בבירת ארצות הברית, החליטה לעזוב את וושינגטון ולחזור הביתה, לשני ילדיה, להתחבר שוב לאימהות הנטושה. היא עשתה שינוי של 180 מעלות ביחס שלה למאזן קריירה-בית. היא טוענת שנכון שאישה יכולה בימינו להשיג הכול, אבל קובלת על נשים שאינן מציבות את המשפחה במקום הראשון בחייהן. היא פונה דווקא לנשים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה שהתקדמו בסולם ההיררכיה המקצועית, אך מאבדות את הקשר הטבעי לבית. לדבריה התנועה הפמיניסטית רק הזיקה לאשה, הרחיקה אותה מהטבע הבריא שלה. היא מביאה את קונדוליסה רייס כדוגמה. היא האישה הראשונה ששימשה יועצת לביטחון לאומי, והיא גם היחידה משנות החמישים בתפקיד זה שאין לה ילדים. אן מארי מגדירה את האימהוּת כמגדלור לשאר התארים שלה. היא מתעקשת בכל פורום שקודם תוצג כאם לילדיה, לפני ציון מקצועה ותאריה והפרסים שקבלה. האימהות בעיניה היא המימד הכי חשוב בחייה.
נתיב האבות
ומה עם אהבת אב? המבט על המשפחה נוסק מעל גבולותיו הבלעדיים של הרחם הנשי. הרב והסופר חיים נבון כתב שאהבת ההורים זה לזה מעשירה את מסירותם לילדיהם, ובמקביל התמסרותם לייעוד משותף, כגידול הילדים וחינוכם, מוסיפה רובד עמוק לקשר ביניהם ולאהבתם.
ויש את נתיב האבות, מסלול שהתוו מורי הדרך המדופלמים עלי אדמות - אבות האומה. זהו מסלול חינוכי, וזהו גם מסלול בשטח במקום פעילותם העיקרי של האבות – בנימין ויהודה. והנה, יד גסה מבקשת לנתק את פירות רגבי נתיב האבות שבגוש עציון. שערי תחינה ושערי בקשה עוד לא ננעלו. נתיב האבות קרובה לאמא רחל, מרחק של ח"י דקות אולי.
שאי קולך, אמא. קראי בקול גדול "אל נא תעקור נטוע". אמא, שמרי נא על נתיב האבות. את הרי קרובה כל כך. מרחק של פחות מח"י דקות.
לתגובות: