בשבע מהדורה דיגיטלית

פטריוט שמפיניון

משפחת דוידיאן אוחזת בתואר יצרנית הפטריות הגדולה בישראל, אבל אם תשאלו אותם, הרבה לפני הפטריות מדובר בעסק של ציונות נטו

דביר עמר , ג' בטבת תשע"ח

משה דוידיאן (במרכז) וההורים רוזה ויצחק בחדרי גידול הפטריות
משה דוידיאן (במרכז) וההורים רוזה ויצחק בחדרי גידול הפטריות
צילום: עמיר בוכניק

מי שמגיע למושב זרעית בגליל המערבי מרגיש באוויר ריח של ארץ ישראל האמיתית.

על פסגה ירוקה פזורים בתיהן הפשוטים להפליא של עשרות המשפחות המתגוררות במקום. קרקורי התרנגולות נשמעים מכיוון הלולים שממלאים את שטח המושב, ובין מטעי האפרסקים והתפוחים מטיילים בנחת סוסים. אחרי מעבר בשביל בקר לכיוון גדר היישוב, שהיא גם גדר הגבול בין ישראל ללבנון, ניצב סיפור הצלחה מקומי, שזכה להישגים בקנה מידה ארצי אחרי שצלח לא מעט משוכות. 'חוות השמפיניון' היא לא רק בית היוצר הגדול ביותר בישראל של גידול פטריות מאכל. היא גם סיפורה של משפחת דוידיאן, משפחה חמה ושורשית, שמיישמת בפשטות מדי יום את האידיאלים שהחברה הישראלית הספיקה לשכוח: ציונות, חקלאות, אהבת הארץ וגם נאמנות ליהדות, עם המחירים הכרוכים בכך, והם לא פשוטים.

כשמדברים עם משה דוידיאן (41), מנכ"ל החברה, שומעים דיבור נלהב על אידיאלים, שלגביו הם אינם מילים פורחות באוויר אלא מעשים המושרשים היטב בקרקע המציאות, תרתי משמע. דוידיאן עומד בראש 'חוות השמפיניון' כבר שלוש עשרה שנים, וממשיך את העסק המשפחתי אותו ייסדו הוריו, רוזה ויצחק, לפני יותר משלושה עשורים.

היום, כשמחדרי הגידול של החווה יוצאים מדי חודש ארבע מאות וחמישים טון פטריות, שהם כארבעים אחוז מנתח השוק בישראל, קצת קשה להיזכר בשנים הראשונות, שבהן קיום המפעל היה תלוי על חוט השערה. רוזה (72), אמו של משה, שהקימה את המפעל עם בעלה יצחק (80), נזכרת בתחילת הדרך, בה העובדות בשטח היו לרעתם ומה שנותר הייתה רק האמונה שהעסק יצליח: "היינו מגדלים את הפטריות והמשווק לא היה בא לקחת אותן בגלל המרחק. יום אחד הוא אמר לי: יש לכם בזרעית הרבה ואדיות, תזרקו את הפטריות לשם, כי אין מי שיקנה. אני אמרתי לו: תקשיב, אנחנו הולכים להיות סוג א'-א' בשוק". נבואתה של רוזה הגשימה את עצמה. הישראלים החלו להיחשף לפטריות, והביקוש גבר משמעותית עם העלייה מרוסיה, "העולים הכירו את הערך התזונתי של הפטרייה. החלה דרישה עצומה בשוק, וגם האיכות מאוד דיברה לאנשים".

אז למה פטריות בעצם? השיח עם בני המשפחה מגלה שמדובר באהבה ישנה של רוזה, שלפני למעלה מחמישים שנה עבדה בגידול הפטריות בקיבוץ מצובה. "כשהייתי נערה, היינו הקיבוץ הראשון בארץ שגידל פטריות. נשאר לי בראש שזה דבר מעניין", היא משחזרת. רוזה ויצחק הכירו בקיבוץ ולאחר החתונה עברו לגור בנהריה. אלא שמלחמת ששת ימים שינתה את התכניות. "המלחמה פרצה והכל השתנה. כשהישובים ביו"ש החלו לקום, רצו לצרף למגמת ההתיישבות גם את הגליל המערבי", מספר האב יצחק, "ראש הממשלה לוי אשכול הגיע לכנס שהשתתפתי בו, וקרא לנו: בואו תפריחו את השממה בגליל".

כתוצאה מאותה קריאה, הוקמו שלושה יישובים בגליל המערבי: זרעית, נטועה ושתולה, שמטרתם הייתה לחזק את ההתיישבות יהודית בגבול לבנון, שהיה פרוץ באותה העת. בני הזוג התגייסו אף הם לקריאה החלוצית, והעתיקו את מושבם מנהריה למושב זרעית. השנים הראשונות במושב היו מתוחות מאוד ביטחונית: "לא הייתה גדר בגבול לבנון וכל הזמן היו התראות לא לצאת מהבתים מחשש לחדירת מחבלים. לאחר מכן העניינים נרגעו".

הסוכנות היהודית ביקשה לחזק את יישובי הספר, ובשנת 1982 הציעה למתיישבים כמה אפשרויות לענפי חקלאות. רוזה, שכאמור הייתה בעלת ניסיון בתחום הפטריות, קפצה על ההצעה. מאחורי ההחלטה עמדה אפילו שמץ של אידיאולוגיה חברתית: "באותה תקופה מי שאכל פטריות היה שייך רק לאליטה", היא מתארת "ואני אמרתי לעצמי, למה שכולם לא יאכלו פטריות? אני ובעלי קנינו שני חדרים ליד הבית ועבדנו בהם מבוקר עד ערב, מכניסים קומפוסט, מגדלים ומחכים למישהו שישווק". שני החדרים הקטנים הפכו לשלושה, ושנתיים אחרי כן עבר העסק למיקומו הנוכחי. כיום כוללת החווה מספר חדרי גידול, שכל אחד מהם משתרע על שטח של קרוב לאלף מ"ר, ושטחה הכולל של החווה הוא 70 דונם.

"לא האמנתי שהעסק יגיע לממדים כאלה", מודה יצחק. "אתה לא מבין באיזה תנאים עבדנו, תנאים לא נורמליים, עבודת פרך. היום במפעל משתמשים בשיא הטכנולוגיה העולמית. פיתחנו במפעל מערכת השקיה ייחודית בשיתוף עם חברת הטפטפות הישראלית נטפים. ההולנדים, המומחים הכי גדולים לתחומים אלו, קונים מאיתנו את הפטנט הזה". מדד נוסף להצלחה בגידול פטריות, מסביר יצחק, הוא כמות הקילוגרמים למטר גידול. "בעבר הוצאנו 22 קילו למטר בממוצע שנתי, היום אנחנו על 32". רוזה מקפידה לפרגן לכל צוות העובדים, מההנהלה ועד השינוע, ולצרף אותם להצלחה: "אנחנו מרגישים משפחה אחת גדולה, לכל העובדים מאוד אכפת ואנחנו משתפים אותם בכל העשייה".

שותפים במהפכת הבריאות

משה דוידיאן, נשוי ואב לארבעה, נולד, גדל וחי עד היום בזרעית, אבל הוא לא תכנן לעמוד בראש החברה המשפחתית. בצבא הוא שירת כחשמלאי טנקים בשריון, ולאחר שחרורו למד לתואר הנדסאי חשמל במקביל לעבודתו בעסק המשפחתי. "הייתי בעסק, אבל לא קשור כלל לניהול. מי שהרים את העסק והביא את החזון שלו, ובכך המשיך את הוריי, היה אחי הגדול ממני בתשע שנים, עזר". בשנת תשס"ה נחת אסון על המשפחה, כאשר עזר נהרג בתאונת דרכים. שרביט ניהולו של המפעל עבר לידיו של משה, בו הוא מחזיק עד היום.

דוידיאן לוקח אותנו לסיור בליבה הפועם של החווה – חדרי הגידול. "כדי לגדל פטריות צריך תנאים מדויקים", הוא מסביר, "אם הפטרייה לא מקבלת את התנאים שלה היא לא גדלה, או שהיא גדלה בצורה כזו שאי אפשר לשווק אותה". הפטריות גדלות בחדרים סגורים, על מצע קומפוסט המיוצר בחווה עצמה ואדמת כבול שמיובאת מאירלנד, כשטכנולוגיה מתקדמת עושה את רוב העבודה בתהליכי הגידול עצמם ובפיקוח עליהם.

אחרי שעברנו את הטרקטורים הרועשים ופס הייצור שמעבד את הקומפוסט מזבל של בעלי חיים ומעשיר אותו, אנחנו מגיעים לשלב הסופי: חדרי הגידול העצומים, בהם נוצרים גופי הפרי וגדלות הפטריות. מראה מרהיב של מדפי ענק על גבי מדפי ענק בהם גדלים הפטריות נחשף לעינינו, וכשמתקרבים אפשר להבחין בין סוגי הפטריות השונות שגדלות זו לצד זו. "היום אנחנו מגדלים בעיקר שמפיניון, פורטבלה ופטריות יער (פלאורוטוס), ואנחנו לקראת חזרה לשיטאקי, פיופינו ומלך היער (קינג אויסטר)", מפרט דוידיאן. לדבריו, ישנה דרישה מהשטח לגיוון בפטריות, ויש להם גם רצון להיות שותפים במהפכת הבריאות שמתחוללת בארץ, שהפטריות בעלות הערך התזונתי הגבוה הן חלק בלתי נפרד ממנה.

הצלחתה של החווה אינה מובנת מאליה לא רק בהיותה מרוחקת מאזור המרכז, אלא גם בשל האתגר הביטחוני שניצב לפתחה על הגבול הצפוני. "סך הכול מאוד שקט כאן", מרגיע דוידיאן, "אבל מרגישים את המתיחות באוויר. מסתובבים פה ממול מדי פעם רועי צאן שאתה מבין שהם לא רועי צאן", הוא רומז. החווה ממוקמת ממש על גדר הגבול ושתי עמדות צבאיות של צבא לבנון נמצאות בסמיכות למפעל. "אנחנו נמצאים בתיאום עם הצבא ואפילו עוזרים להם. יש לנו כמה מצלמות בתחומי המפעל שמכוונות לצד השני של הגבול".

איך החווה התמודדה בזמן מלחמות?

"במלחמת לבנון למשל, המציאות הייתה לא פשוטה. החזקנו את כל העסק חמישה או שישה חבר'ה. כולם אמרו לנו שעוד יומיים המלחמה נגמרת, אז אמרנו: נחזיק מעמד עוד יומיים. ככה עברו להם שלושים ושלושה יום שעבדנו בעסק. היה לנו קשר טוב מאוד עם הצבא במהלך המלחמה. הם נתנו לנו גיבוי וחיפוי ארטילרי שנוכל לעבוד שלוש ארבע שעות ביום כדי שהעסק יעמוד על הרגליים. רוב הפועלים הלכו למשפחות שלהם ומי שנשאר, ביניהם חברי ילדות, נתנו יד לדברים התפעוליים. ככה שרדנו את תקופת המלחמה".

הקשרים עם צה"ל הם לדבריו הדדיים. "אני מאמין שזה מועיל לצה"ל מבחינה ביטחונית שאנחנו כאן. בסופו של דבר, זו עוד נקודת התיישבות", מסביר דוידיאן ומוסיף בחיוך: "כשהטבח שלהם רוצה, בלי שום בעיה אנחנו מביאים לו פטריות". החווה מנהלת גם פרויקט עבודה מועדפת לחיילים משוחררים, "באים חבר'ה לתקופה ואחר כך הם עוזבים".

למה הם לא נשארים לזמן ארוך יותר?

"הנושא של כוח אדם כאן לאורך זמן הוא מורכב מאוד", מצר דוידיאן, שמסמן את בעיית המרחק כגורם המרכזי לבעיית כוח אדם במפעל. ההחלטה להישאר על גבול הצפון גובה ממנו מחיר, אבל הוא לא נרתע. "צריך יותר היצע של כוח אדם. את כל מה שאני עושה פה, אני יכול לעשות יותר קרוב למרכז עם הרבה פחות הובלות. אבל אני בשום פנים ואופן לא עושה את זה. חלק ניכר מהעובדים הם בני המושבים והקיבוצים וחשוב לי הכחול לבן והציונות". חוות השמפיניון מתחשבת בשיקולים ציוניים במובנים נוספים: "המוצרים שלנו משווקים רק בארץ. היום אני יכול לקנות פטריות יותר בזול ממה שאנחנו מייצרים, אבל אנחנו כל הזמן מייצרים ומשתכללים ורוצים להיות יותר יעילים וטריים על מנת לחזק את הכלכלה פה בארץ, אצלנו זו נקודה חשובה מאוד".

שמיטה בלי בעיה

משה לא מקבל כמובנת מאליה את הצלחתו של המפעל, וכאדם מאמין הוא מלא הודיה למי שהוביל אותו להישגים הנוכחיים. "להיות פה בזרעית כל כך הרבה שנים ושהמקום יצליח ויוביל, זה לא פשוט. הכול סייעתא דשמיא. לא ברור מאליו".

אם כבר הזכרת סייעתא דשמיא, מה מאפיין את ההתמודדויות שלך כחקלאי דתי?

"העולם של האוכל הוא מאוד מורכב ויש בו פיתויים גדולים. ישנם מצבים גבוליים של חרקים, ואתה שואל את עצמך, מה עושים עכשיו? איך מציפים את הבעיה למשגיחי הכשרות ופותרים אותה? יותר מפעם אחת הוצאנו את החדרים עם כל היבול החוצה בגלל בעיה של חרקים. הייתה לנו אפשרות במקרים מסוימים למכור את הסחורה שתהיה רק 'כשרה', מעולם לא בחרנו באפשרות הזאת. החלטנו שמה שלא 'כשר למהדרין', לא יוצא בשום צורה. מדובר במחיר כלכלי לא פשוט".

כחובש כיפה, אתה מאמין וזורע?

"עולם החקלאות שלנו הוא פחות מעולם החקלאות הרגיל שבו אתה רואה את השגחת ה' בבירור, אם ירד גשם או לא ירד גשם. אצלנו זה אחרת, כי אנחנו עושים את כל הפעולות בצורה מלאכותית. החקלאי מחכה לגשם לאורך כל התהליכים, אצלנו נותנים את כל התנאים שצריך עם בקרה מלאה עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע. כל מי שמתבונן על השגחת ה' תמיד רואה אותה, אבל פה זה לא כמו חקלאי רגיל".

המחויבות להלכה בכל מחיר מתבטאת אצל בעלי המפעל לא רק בתחום הכשרות, אלא גם בשמירת השבת. כל הפעולות המתבצעות בחווה נעשות ממוצאי שבת עד שישי בבוקר, ובכך נשמרת בה השבת כהלכתה. "בשבת כל המערכות עובדות באופן אוטומטי. אם מערכת אחת נופלת בשבת, המערכת השנייה מופעלת באופן אוטומטי". המערך הרזרבי, אומרים לנו אנשים במפעל, עלה מיליוני שקלים. חשיבותו היא בכך ש"אם המערכת קורסת בשבת, היא יכולה להשפיע בצורה דרמטית על הגידולים ועל ההיתכנות שהעסק יעבוד". בעיה נוספת בשבת היא הקטיף. קצב הגידול של הפטרייה הוא מהיר מאוד. הפטרייה מכפילה את עצמה כל עשרים וארבע שעות, ואם היא מגיעה לשיא בשלותה ולא נקטפת, היא מאבדת את רלוונטיות השיווק שלה. "לקחנו את הטכנולוגיה הקיימת והשתמשנו בה על מנת לא ליפול בזמנים של קטיף בשבת". יוצאת דופן היא שנת השמיטה, שבה על אף היותם חקלאים דתיים, הם יכולים לעבוד כרגיל. "בשמיטה אין לנו בעיה. פטריות אין גידולן מהקרקע , הכול גדל על מצעים מנותקים ובחדרים סגורים".

הסטנדרטים הכשרותיים הגבוהים שהציבה לעצמה החווה, הביאו לכך שלמפעל יש כמעט בלעדיות על השיווק לציבור החרדי. "העדה החרדית לוקחת פטריות רק משלנו, ומי שנותן לנו את ההכשר הוא הרב יוסף אפרתי. זה פתח לנו את כל הדלתות בציבור החרדי. כמובן, גם הרבנות המקומית מעלה יוסף נותנת הכשר מטעם הרבנות הראשית לישראל". לעתים, הוא אומר, החותמת החרדית דורשת ממנו חומרות נוספות, "בפסח הם לא רוצים שהפטרייה תגדל על חיטה, כדי שלא יהיה 'מעמיד'. בעקבות כך התחלנו לעבוד עם דוחן. בגלל החשש של פסח, כל השנה אנחנו לא עובדים עם חיטה. המפעל כשר לפסח כל השנה", הוא צוחק.

בין כל עיסוקיו ופגישותיו הרבים, משתדל דוידיאן לפנות זמן לקביעת עיתים לתורה. הרב אליו הוא קשור במיוחד ומקפיד להגיע לשיעוריו הוא הרב משה אלחרר, רבה של שלומי ומתלמידי הרב משאש. שיעורים אלו הם חלק מהחיבור שלו לתורת רבני מרוקו. בחדרו תלויה תמונת הרב אלעזר קדוש, רב העיר בירשיד במרוקו. "זה סבא של אמא" הוא מספר, "מהמקובלים של העיר, היה אוכל חולין בטהרה וידעו כולם שלהכין ולהגיש לו אוכל יכולים רק אישה בימי טהרתה או איש שטבל במקווה והכין את האוכל בטהרה. פעם בטעות הביאו לו לא לפי הכללים הללו והוא בקדושתו הבין ולא נגע באוכל. אחר כך עשו בירור כדי להבין מדוע לא שתה ולא אכל ואז הבינו כולם. לפני מספר שנים העלו את עצמותיו ממרוקו והיום הוא קבור ליד רבי שמעון בר יוחאי. בכל שנה מגיעים להילולה שלו בל' תשרי מי שעוד זוכר אותו מעירו במרוקו".

"אצלנו הציונות זזה קדימה"

משה אומנם מנהל את המפעל כיום, אבל ההורים, למרות גילם המתקדם, לא נטשו את הפרויקט החקלאי שבנו בעשר אצבעותיהם והם ממשיכים לעבוד לצדו מבוקר עד ערב בניהול החווה. "במהלך השנים עבדתי כל כך קשה, כמו ארבעה אנשים", מעיד יצחק על עצמו, "היום אני בן שמונים וכבר לפני שבע עשרה שנים הייתי צריך להפסיק לעבוד. אומנם מה שהייתי יכול לעשות בעבר, אני כבר לא יכול לעשות בהווה, לכן אני יותר נמצא בחוץ - ניהול, בנקים ומשרדים".

שני ההורים לא מסתירים את הנחת והגאווה שיש להם מניהולו של הבן משה את העסק המשפחתי המצליח, אך עדיין מוחים דמעה כשהם נזכרים בבן עזר ז"ל, שבתקופה הקצרה בה שימש בתפקיד חולל פריצת דרך: "הוא עשה פריצת דרך בארץ בגידול פטריות ובכל מה שעשה הייתה ברכה", מספרת רוזה "אני באה מבית מאוד מאמין, ואחרי שעזר נפל התחזקתי יותר. קיבלתי את זה והמשכתי להתפלל כל יום. פעם מישהו שראה אותי, אמר לי: מאיפה יש לך כוח? עניתי לו: כשאני קמה בבוקר ויודעת שאני צריכה לתת פרנסה לאנשים, זה הכוח שלי".

יחד עם שגשוגו של המפעל, השאיפות של יצחק נשואות לחיזוק סולם הערכים הלאומי. "היום ציונות נהפכה למילה גסה", הוא קובע בנחרצות ומספר: "לאחר אותו נאום של אשכול ביקשתי חומר אינפורמטיבי מתנועת הקיבוצים על המושב החדש. קיבלתי מברק ש"אנחנו באים אליך", כל העיניים היו נשואות לכאן. אחרי יומיים חיכו לי עם מונית, בימים שלאנשים בקושי היה רכב. היום, תשכח מזה", הוא אומר בצער, "זה כבר לא קיים". "יש אנשים שהציונות אצלם זזה אחורה", מוסיפה רוזה נופך ציוני משלה, "אצלנו הציונות היא קדימה. עובדים ומייצרים באיכות הכי טובה, בלי חומרי הדברה וריסוסים".

את המסרים האלה ואחרים, מתוך הדוגמה האישית של חייהם, מעבירים בני הזוג גם לצעירים שמגיעים למפעל: "הרבה צעירים מגיעים לפה ואנחנו מראים להם את הדרך. הכי חשוב זה לבנות לוח זמנים ולהתעסק במה שיש לכם ולא במה שאין לכם", אומרת רוזה. עצה נוספת תורם יצחק: "שלב אחרי שלב הגענו למה שהגענו, ברוך השם. מחמם את הלב שאתה יודע ממה התחלת ולאן הגעת. מצד שני, חשוב לדעת: כסף זה לא הכול, זה לא תכלית האושר בחיים".

משה, מה השאיפות הלאה עם המפעל?

"כל הגדילה של העסק מאז ומעולם הייתה על פי דרישה מהשוק. תמיד היה ביקוש מהשטח ואז גדלנו, לא הייתה לנו איזה קפריזה להיות חברה גדולה", הוא מצטנע, "נשאבנו לתוך זה בשמחה. חלק מהשאיפות שלנו זה להמשיך לתת פרנסה לאנשים ולהביא מוצר טוב ובריא. שאיפה נוספת היא להמשיך בחדשנות, למרות שבאירופה מצויה כמעט כל הטכנולוגיה בתחומים שלנו, עדיין בדברים מסוימים הם לומדים מאיתנו. אנחנו רוצים להיות אור לגויים".

Dvir794@gmail.com