בשבע מהדורה דיגיטלית

לא תחסום שור בכבישו

היום כל מי שבא לו חוסם כבישים מתי שבא לו. זה אומנם תוקע את התנועה, אבל משחרר המון לחץ

דביר שרייבר , ג' בטבת תשע"ח

לפחות היו מחלקים לנהגים אקמול. עובדי טבע חוסמים כביש בפ"ת
לפחות היו מחלקים לנהגים אקמול. עובדי טבע חוסמים כביש בפ"ת
צילום: תומר נאוברג, פלאש 90

בסך הכול נסענו לבקר חברים, אבל אחרי נסיעה קצרה מצאנו את עצמנו עומדים בתוך פקק אימתני שלא מתקדם לשום מקום. כשראיתי ששום דבר לא זז פתחתי את החלון ושאלתי את הנהג במכונית הסמוכה אם הוא יודע מה קורה.

"זה העובדים של 'טבע'", הוא הסביר בידענות, "הם חוסמים את הכביש".

הנהנתי בהבנה. באמת מקומם שהנהלה יהירה בזבזה עשרות מיליארדי דולרים, והעובדים הם אלה שישלמו את המחיר. השאלה היא למה הם מפגינים דווקא על הכביש.

"אז איפה אתה רוצה שהם יפגינו?", נזף בי הנהג.

"על המדרכה", אמרתי, "או בלשכה של מנכ"ל 'טבע', או ליד הבית של היועץ המשפטי לממשלה".

"מה הקשר ליועץ המשפטי לממשלה?", הוא תקע בי מבט מוזר.

"לא יודע", אמרתי, "מה הקשר לכביש?".

הוא נענע בראשו בייאוש וסגר את החלון. בצד עמדו כמה שוטרים ששמרו שאף אחד לא יפר את הסדר הציבורי ואת זכותם של המוחים להשתמש בכביש ממש כמו כל מפגין אחר. הנהגים מסביב צפרו מתוך הזדהות, או עצבנות, ואז יצאו מהמכוניות ודנו בסיכויים למנוע את הפיטורים או לפחות לקבל קצת אקמול על חשבון הבית. גם ההסתדרות השביתה את המשק לחצי יום על חשבון הבית. וכשאני אומר "בית", אני מתכוון לאזרחים הפשוטים שהפנסיה שלהם מושקעת ב'טבע', לא לדירקטורים שהימרו על פול-האוס.

בסוף ירדנו לשוליים ועשינו אחורה פנה, כי עמידה שקטה בפקק יכולה אולי להביע הזדהות עם המצוקה של העובדים, אבל לא לפתור אותה. התקשרנו לחברים לעדכן שאנחנו מאחרים, הגברנו מהירות ונכנסנו היישר לתוך ההפגנה של הנכים הפנתרים. הם כנראה נלחצו מזה ש'טבע' לוקחת להם את כל תשומת הלב ולכן ירדו שוב אל הכבישים כדי שכולם יידעו שנכה הוא לא חצי בן אדם, לא כמו הנכים שחתמו על הסכם עם הממשלה והם בכלל לא בני אדם, אם שואלים את הפנתרים. השוטרים, זאת אומרת אלה שלא היו בהפגנה של 'טבע' ולא בחקירות של ביטן, הקפידו לא להרגיז את המפגינים המסכנים, שכבר היכו פעם שוטר ואחד מהם גם דקר מישהו בדיון בכנסת וצעק על יו"ר הוועדה שיסתום את הפה. אז הוא סתם. גם הם סותמים. את הכביש.

באלתור מתוחכם מצאנו דרך עפר צדדית (זרמנו לשם בעקבות כל הנהגים המתוחכמים האחרים), ודהרנו קדימה כדי להספיק להיתקע בהפגנת הזעם התורנית של חרדי הפלג הירושלמי נגד גזירות השמד שמכריחות את בחורי הישיבות להתייצב בלשכת הגיוס פעם בשנה כדי לקבל פטור משירות צבאי, אוי מה היה לנו. רציתי לשאול אם לדעתם גם יהודה המכבי חסם כבישים כדי לא להתייצב בלשכת הגיוס החשמונאית, אבל פחדתי מתלמידי החכמים העדינים שמוסרים את נפשם למען הוצאת הנשמה לאחרים. במקום זה שאלתי שוטר אחד איך אפשר להשתחרר מהפלונטר. הוא הציע לי להשתחל בין המכוניות התקועות, לפנות ימינה ולנסוע מדרך אחרת.

"ושם הכביש פתוח?", וידאתי.

"איזה פתוח", הוא אמר, "שם יש הפגנה נגד השחיתות של ביבי ובעד השחיתות של אלדד יניב. או ההפך. לא זוכר מה מופיע לנו בלו"ז של החסימות היום".

"אז למה אתם לא אוכפים את החוק ופותחים את הכביש לתנועה?"

"אסור לנו. זה לא מצטלם טוב בתקשורת".

"אני לא מבין", אמרתי, "אתם משרתים את התקשורת או את האזרחים?"

"את התקשורת", הוא אמר, "למה?"

בכל אופן, זו הפקודה שהם קיבלו מליאור חורב. הוא, כלומר השוטר, הציע שאצטרף למפגינים אם אני ממילא פה. אמרתי שאני מאוד מכבד את זכותם הדמוקרטית לתקוע את העולם, אבל אני עוד צריך להיחסם היום על ידי הרופאים, האחיות, המורים, הגננות והדודות של הוועד למען החייל, שאם הם לא חוסמים כבישים הם בטח יעשו את זה בקרוב כדי לא להיות חריגים בנוף המחאה הישראלי.

וככה, אחרי שעות ארוכות של תקיעה גדולה ולשנה הבאה בירושלים (כי השנה כבר לא נצליח להגיע אליה), התעייפו המפגינים ונפרדו מאיתנו בהתרגשות ובהבטחות הדדיות שעוד ניפגש, ובקרוב. בדרך חזרה הביתה עוד הספקנו להיתקע מול ילד אחד שחסם את הכביש במחאה על כך שאמא שלו מכריחה אותו להכין שיעורי בית. במושב האחורי הילדים שלי התעוררו ושאלו מה עם האקס-בוקס שהבטחנו להם. אמרתי להם שלא הבטחנו. הם איימו שהם יחסמו את הכביש. איחלתי להם הצלחה, וביקשתי שיודיעו לי באופן מיידי אם הם מצליחים למצוא כביש פנוי. בתגובה הם לקחו לי את המפתח של המכונית ודרשו לפתוח במשא ומתן. אין בעיה, אמרתי, יש לנו המון זמן. גם ככה חוסמים עכשיו את הכביש בגלל סגן נשיא ארצות הברית, מייק פנס. אם כי עדיין לא הבנתי על מה בדיוק הוא מוחה.

ולא קרב זה אל זה

קורה שאדם הולך עם ילדיו להצגה בחנוכה. קורה. קורה שהוא עומד איתם ועם כל עם ישראל בתור חנוק כדי להיכנס לאולם. קורה. וקורה שהם כבר נכנסים פנימה, ואז מגלים שהישיבה נפרדת. קורה.

אולי אני כופר, אולי חצי רפורמי, אבל באמת שנבצר מבינתי הסתומה למה צריך להפריד בין גברים לנשים באוטובוסים, באולמות תיאטרון ובמדרכות ברחוב. יודעים מה? בואו נשאיר את הדיון העקרוני לפעם אחרת. אבל מה יעשה אדם שלרוע המזל יש לו רק בנות (סתם בצחוק, פדלחושיות)? יושיב אותן יחד איתו בצד של הגברים? ישים נפשו בכפו ויישב איתן בצד של הנשים? ישאיר לנשים זרות להתמודד במהלך ההצגה עם "אבא חם לי אבא קר לי אבא פיפי אבא מפחיד לי", בזמן שהוא יושב לבדו בצד של הגברים ונהנה מהחיים?

במו עיניי ראיתי סבתא אחת שבאה להצגת ילדים עם שני נכדים, בן ובת, באולם שבו החלק הקדמי הוקצה לגברים, בעוד הנשים התבקשו לשבת מאחור. הסבתא, לעומת זאת, רצתה לשבת קרוב לבמה.

"אבל סבתא, אסור", אמר לה הילד בלחץ ניכר, "אתן צריכות לעלות ליציע".

"ומה איתך?", דאגה הסבתא, "תשב פה לבד כל ההצגה?".

"אל תדאגי", רעד הנכד האמיץ, בן שבע ומשהו, "אני כבר אשב לי בשקט בחושך".

באותו רגע באמת כבו האורות, הסבתא ניצלה את המצב, הושיבה את שני נכדיה בלב האזור הגברי והיא עצמה השתופפה בצד על המדרגות כדי להשגיח עליהם. תכל'ס, זה שהם ישבו קרוב לבמה לא נתן להם כלום, כי הנכד היה עסוק כל ההצגה בלהסתכל על הקהל מחשש שיסלקו אותם, שלא לומר יסקלו אותם. אם כי בכלל לא עשה רושם שזה הפריע למישהו חוץ ממנו.

כשחקן יצא לי לא פעם להופיע במקומות שבהם המארגנים לא הסתפקו בהפרדת גברים מנשים אלא גם הציבו מחיצה באמצע, כדי שאף אחד לא יתבלבל בטעות. אני אומנם די חלש בפיזיקה אופטית, אבל אפילו אני מבין שכל מי שיושב בשורה השלישית והלאה, המחיצה מסתירה לו חצי מהבמה.

"חבר'ה", אמרנו למארגנים הנמרצים, "המחיצה שלכם חוצצת בין הקהל לבין השחקנים".

"נו?", הם הציבו קשיא.

"הקהל לא יראה מה קורה על הבמה", הסברנו.

"אפשר לחשוב מה כבר יש לראות", פסקו המארגנים והלכו לכסות את המחיצה בבד אטום ולא נושם.

האמת? צודקים. זה שהגעת לראות הצגה, לא אומר שאתה צריך גם לראות אותה בפועל. וזה שיצאת עם הילדים שלך בחנוכה, לא אומר שאתם צריכים גם ליהנות. צריך להפריד בין הדברים. ובאמת מפרידים.

לתגובות:

dvirshrayber@gmail.com