בשבע מהדורה דיגיטלית

חוקת השבת

בפעילות נמרצת הצליח הראי"ה קוק לא רק לדאוג לפרהסיה השבתית של תל אביב, אלא גם לדאוג שהיא לא תיתפס כצעד דתי בלבד, אלא גם כאזרחי

הרב אברהם וסרמן , ג' בטבת תשע"ח

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

בעבר מי שעמדו בראש המאבק על השבת היו דווקא הראי"ה ומקורביו, רבני ארץ ישראל שרובם היו מזוהים עם מוסדות הרבנות הראשית.

יחד עמם נאבקו מנהיגי 'המזרחי' ר' מאיר בר-אילן, הרמן שטרוק ורי"ל מיימון. גם בקום המדינה, המפד"ל היא שחוקקה חוקים לשמירת הפרהסיא היהודית. כך גם במשבר המפורסם בשנת 1976, כשפרשה מהקואליציה בגלל מטוסי 15F שנחתו תוך חילול שבת המוני, ולבסוף הממשלה נפלה.

המאבק של הראי"ה וממשיכיו לא נועד רק למנוע פגיעה ברגשות התושבים, אלא לשמור על דמותה היהודית של המדינה. בחנויות ומגרשי הכדורגל בירושלים, בעמק יזרעאל, וברחובות תל-אביב וחיפה. דווקא ההזדהות העקרונית עם תחיית הארץ והרעיון הלאומי, הם שהעניקו לראי"ה את הזכות המוסרית והמעשית, לתבוע שמירה על קודשי ישראל בכל מקום. "אלמלא שאנו חשים את רגש האחווה לכל אחינו, גם להרחוקים, ובפרט לאלה אשר נושאים הם, את דגל האומה בידם — לא היה העניין כל כך מרעיש אותנו". התנועה הציונית הכריזה כי היא מייצגת את עם ישראל בתביעתו להקים מדינה בארץ ישראל, והכרזה זו חיזקה את תביעתו של הראי"ה מהם לשמור על ערכי היסוד של היהדות.

לראי"ה היה קשר טוב עם מייסד ת"א, מאיר דיזנגוף, והוא שדרבן אותו ואמר לו "אתה תבנה עיר". לכן, במהלך השנים היה שיתוף פעולה יעיל ביניהם. דיזנגוף עצמו הקפיד על שמירת השבת בפרהסיא, וכתב "התרת הרצועה תהפוך את עירנו כ'פורט-סעיד' ששם הכל מותר, בלי גבול ובלי חוק".

בשנת תרפ"ג (1923) הייתה חלופת מכתבים בין הרב קוק לחברי ועד ת"א, בשאלת "חוקת השבת" לעיריה. הראי"ה דרש כי השבת תישמר בפרהסיא, ובכלל זה סגירת כל החנויות, ואיסור נסיעת תחבורה ציבורית. באותה עת, היה דיון סביב שאלת האיחוד בין ת"א הקטנה, לבין השכונות היהודיות של יפו "הגדולה".

בתחילה ניסה הועד להתחמק, בטענה שהוא נבחר לנהל את העניינים האזרחיים של התושבים ולא לעסוק בשאלות דתיות. הרב קוק ענה, שהדיון אינו עניין דתי אלא אזרחי מובהק, הנוגע לכבוד הלאומי של כל יהודי: "בתור אזרחים עברים בארץ העברית אנו דורשים שדת ישראל תהיה מוכרת בזכותה הרשמית. וזה מחייב שבעניינים של ציבוריות ושל פרהסיא תוכר קדושת השבת גם בתור חוקה אזרחית. פחות מזה לא יוכל לדרוש כל איש יהודי המכבד את עצמו ואת עמו".

כיוון שלדיזנגוף וחבריו היה חשוב מאוד שהשכונות הדתיות של יפו יצטרפו, השתמש הרב קוק בכוח ההשפעה שלו עליהם וכתב: "שהאפשרות של השפעתי לטובת שאיפתנו הקדושה של האיחוד הגמור של עיריתנו החביבה וכל שכנותיה היא מותנה עם קבלת הנוסחא אשר הגשתי" (ח' אייר תרפ"ג, אגרות ראי"ה ד, א'קעט).

בלי המילה "דתית"

מאמציו של הרב קוק נשאו פרי: הוועד הגדול קיבל עליו לחייב את העירייה שתיבחר מחדש לקבל לחוקת ת"א את נוסחאות הרב קוק בלי המילה 'הדתית', כדלקמן: "בכל שטח תל אביב, בתור עיריה עברית בא"י, יש לקדושת השבת גם תוקף חוקי אזרחי במה שנוגע לפרהסיא וצבוריות... הישיבה נגמרת מתוך התרוממות הרוח על השלום הגמור שנהל את כל הויכוח וההחלטות" (פרוטוקול ע. ת"א, כ"א סיון תרפ"ג).

כך הגדיר הרב קוק גם את החלק הראשון מתוך ארבעת החלקים שהחינוך של הדור צריך להתנהל בהם: "כבוד הדת, חבת הדת, הכרת הדת, וקיום הדת. אין שום אדם מישראל יכול לסלק את עצמו מכל מה שנוגע לכבודה של דת ישראל, שאיך שיהיה נשקע בדעות זרות ורחוקות, הלא בתור בן לאומה הוא חייב בכבודה על -פי הכרתה הכללית שהוא מאוחד בה עם כבוד דתה, שכל אוצר הכבוד שלה ספון בקרבה" (אורות התשובה, תוספות תשובה, ח).

אלא שגם אז, כמו היום, היו מי שהחלטה זו הרגיזה אותם. כך כתבו בעיתון הפועלים 'הפועל הצעיר' (תמוז, תרפג, גיליון 32-3): "נצחו אראלים את המצוקים והנוסחא בדבר שמירת השבת של הרב קוק נתקבלה כחוק ציבורי אזרחי. כפו על הועד הר כגיגית והוא נכנע... החרדים (כל שומר מצוות נקרא אז 'חרדי') אף הם השתמשו בשעת כושר זו ללחוץ על ועד העיר באיומים של פירוד, והכריחו אותו לקבל את מרותם... 'חקקי קודש' הללו שחקקו מתוך כפיה אינם סוף סוף יותר מאשר חקקי און, ומצוה הבאה בעברה של פריצות ציבורית ומעשה אונס שמקורם בירידה המוסרית אשר במחננו... אינה מעניינת אותנו הפעם גם הפוליטיקה של הרב קוק הנתמכת דרך אגב ע"י הממשלה, והמתכוונת להשליט בכח את מרות הרה"ר כאורגן מכריע בחיי הציבור המאורגנים".

הרב קוק שלח לחברי העיריה מכתב ברכה, "על האחדות הנאמנה אשר הוחלט אצלם על פי יסוד הנוסחה של קבלת האזרחית של קדושת השבת" (אוצרות ראי"ה, ד, עמ' 185). חוקת שבת זו, נשמרה שנים רבות, וכעת היא נשברת בידי גורמים שאינם משכילים לשמור על הכבוד למסורת היהודית.