דינה שעושה מה שבא לה

המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, שלא חשבה פעמיים לפני שתקפה את שרת המשפטים באופן פומבי, מחובקת על ידי הברנז'ה כאילו אין דמוקרטיה. דעה

שלמה פיוטרקובסקי , ו' בטבת תשע"ח | עודכן: 19:25

עושה מה שבא לה. המשנה ליועמ"ש דינה זילבר
עושה מה שבא לה. המשנה ליועמ"ש דינה זילבר
צילום: Yonatan Sindel/Flash90

1. בברנז'ה המשפטית כנראה לא ממש אהבו את שיחת הנזיפה אליה זימן היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט את המשנה ליועמ"ש, דינה זילבר, אשר תוכנה פורסם בידי העיתונאי קלמן ליבסקינד.

איך אני יודע? כי שבוע לאחר מכן פורסם בעיתון "הארץ" מאמר שבח והלל לזילבר, תחת הכותרת (שעשויה להטעות אתכם) "דינה זילבר, עובדת לא צייתנית".

זילבר מוצגת במאמר כמי שעומדת על עקרונותיה, זאת בשעה שהיועץ המשפטי לממשלה כרת "ברית" עם שרת המשפטים שקד. בזכות הברית הזו מאפשר מנדלבליט לשקד לדעת הכותבת, לעשות דברים בלתי ראויים, כמו למשל לאפשר לעורך דין מטעמה להיות מעורב בניסוח תשובות המדינה לבג"ץ בנושאי ההתיישבות ביו"ש.

למעשה, אי הצייתנות של זילבר, שהיתה נחשבת כתכונה בעייתית אצל כל עובד, בכל מקום עבודה, היא עצמה הסיבה שבגללה מהלל המאמר ומשבח את המשפטנית שצמחה בערוגות בית"ר.

2. שורה ארוכה של "יוזמות משילות" שונות, לאורך השנים, מתמקדות בניסיון להוסיף "משרות אמון" לשרי הממשלה. שתי היוזמות האחרונות בשטח הזה היו "מודל טראמפ" שרצה ראש הממשלה נתניהו להוביל (וכמובן שלא יצא ממנו כלום), ורפורמת המינויים של השרים שקד ולוין שאושרה בממשלה אך בג"ץ תקע אותה לאחרונה בלי לחשוב פעמיים.

הטענה נגד כל הרפורמות הללו היא שמדובר בפגיעה בעובדים בשירות המדינה, שהם עובדים מסורים, הנעדרים כל אג'נדות זרות, ונרתמים לשירותו של כל שר על מנת לקדם את האג'נדה החשובה לו.

המוסכמה בין כל הצדדים בויכוח הזה היא שקביעת המדיניות חייבת להיות מסורה בידי הדרג הפוליטי, שהרי זהו לב לבו של הרעיון הדמוקרטי, שלטון נבחרי העם. השאלה לכאורה היא רק האם הדרג הפוליטי יכול לבצע את מדיניותו באמצעות הפקידים הקבועים, או שמא לצורך זה נזקק השר לאנשי אמון מטעמו שיקדמו את מדיניותו תוך מסירות אישית.

3. את כותרת המאמר "דינה זילבר, עובדת לא צייתנית" היה אפשר להחליף בכותרת מתאימה יותר, גם אם בוטה יותר, שהיתה מתארת את רוח גישתה של זיבלר באופן הטוב יותר, "דינה שעושה מה שבא לה".

רוח גישתה של זילבר, גישת עובדי המדינה שלא סופרים את השר הממונה עליהם, איננה ייחודית רק לאנשי משרד המשפטים. בפרק עצוב-משעשע בסדרת הטלויזיה העשויה היטב "פולישוק" מסבירה השחקנית שושה גורן המשחקת את דמותה של שמחה בכור-קטן, סמנכ"לית משאבי אנוש במשרד לקידום חברתי את עובדות החיים במשרד ממשלתי לשחקן ששון גבאי המשחק את דמותו של השר פולישוק.

"אתה בסך הכל זמני פה", אומרת הסמנכ"לית לשר במילים קצרות וברורות, שמאפיינות את יחסם של עובדי מדינה רבים לדרג הפוליטי שמעליהם. במציאות הדברים לא נאמרים בדרך כלל בבוטות כזו, אבל הרעיון בדרך כלל זהה. עובדי מדינה רבים חשים חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, בחסות הקביעות ובחסות כבילת הידיים ההולכת וגוברת לדרג הפוליטי.

4. גישתה של זילבר לשרה הממונה עליה, איילת שקד, שלפיה לא רק שהיא לא כפופה לה בשום צורה, מותר לה גם למתוח עליה ביקורת בכנס פומבי הפתוח לכלי התקשורת, מבהירה את הגיחוך בטענות נגד רפורמות המינויים למיניהן.

קשה להבין כיצד מסוגלות לדור בכפיפה אחת ביקורת על הנזיפה לדינה זילבר וביקורת על מינוי הפרקליט החיצוני מטעם שרת המשפטים. הרי אם דינה זילבר מחד ואנשי מחלקת הבג"צים מאידך היו נותנים כבוד מינימלי לאג'נדה של השרה הממונה עליהם כלל לא היה צורך במינוי כזה. כל המינוי בא לעולם בגלל שפקידי המדינה אינם סבורים שתפקידם להגשים את מדיניות השר הממונה.

אבל גם אם נניח שלשר הממונה זילבר לא חייבת כלום, שהרי היא מבני האלים, משפטני שירות המדינה, שלא כפופים לאיש מלבד האל והיועץ המשפטי לממשלה, גם כאן לא ברורה התמיכה בזילבר. הרי המשנה ליועמ"ש פגעה גם בעיקרון המקודש של עליונות היועץ המשפטי לממשלה, עיקרון שרק לאחרונה שמענו גרסה ביזארית במיוחד שלו מפי היועמ"ש לשעבר שופט בית המשפט העליון מני מזוז.

הגיעה העת ששרת המשפטים תשקול ברצינות לפתוח במהלך לפיטוריה של זילבר. קל זה לא יהיה, נעים זה לא יהיה, ואפילו לא בטוח שזה יצליח, מאחר שבהחלט קיים סיכוי שבג"ץ יכשיל את המהלך. אבל למרות כל הבעיות הללו צריך לסמן כאן גבול, ואת הגבול הזה צריכה לסמן שרת המשפטים.