ד"ר אוחיון בנאומו בכנס
ד"ר אוחיון בנאומו בכנסצילום: מכון דאהן

תחת הכותרת 'המזרוחניקים והמזרחים' קיים אתמול (שני) מרכז דהאן כנס מיוחד סביב שאלת יחסה של הציונות הדתית ליוצאי ארצות האיסלאם.

במהלך הכנס תרצה ריבי גיליס מאוניברסיטת תל אביב על הזהות האתנית בהתנחלויות, נושא שעליו כתבה תזה.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו איתה על עיקרי תפיסתה בסוגיה, ובעיקר ביקשנו לתהות האם באמת יש גזענות עדתית בהתנחלויות, ולטעמה התשובה היא בהחלט כן.

כבר בפתח הדברים היא מציינת כי אמנם בהתנחלויות קיים שיוויון יחסי, אולם עדיין יש הבדל בין מה שהיא מכנה התנחלויות מזרחיות להתנחלויות אשכנזיות, ולתפיסתה הישובים הקהילתיים מאופיינים יותר ביוצאי אשכנז ואילו הישובים העירוניים יותר מאופיינים ביוצאי ארצות המזרח.

עוד היא מציינת כי ישובי רצועת עזה של טרם ההתנתקות היו מאופיינים מאוד באוכלוסיה מזרחית, גם אם לא ממש דיברו על כך בקול רם, ולהערכתה לעובדה זו הייתה משמעות בהצלחת ביצועה של העקירה מישובים אלה.

גיליס מציינת בדבריה את קיומן של ועדות הקבלה שלטעמה הובילו לסינון אוכלוסיית הישובים גם על בסיס אתני. "מזרחיים נכנסו או לא נכנסו על פי נורמות עדתיות". לדבריה התרבות שהציגו המזרחיים נתפסה כבלתי מתאימה להתנחלויות.

באשר למקור הגישה הזו, סבורה גיליס כי מאחר ומקורה של הציונות הדתית הוא במזרח אירופה הגיעה יחד עם התפיסה הציונית דתית גם תודעה אוריינטליסטית מאירופה לישראל והדבר בא לידי ביטוי גם בהרכבן של ההתנחלויות והיחס בהתנחלויות למזרחיים שבהן. "חייבים להבין את התפיסות הללו ולפרק אותן כי אלו מנגנוני כוח, חלוקת משאבים, תפיסת עמדות כוח והגמוניה תרבותית של קביעת סדר היום".

בעקבות כל אלה נשאלה גיליס אם אכן כשהסתובבה בהתנחלויות על מנת לבצע את מחקרה שמעה מזרחיים שחשים פגועים ומודרים ממוקדי הכוח. במענה היא מספרת כי עשתה לעצמה עבודה קלה יותר ובמקום לדלג על הגבעות, כהגדרתה, בחנה את המשמעויות של דברים שפורסמו בעיתון 'נקודה', ביטאון המתנחלים שהיה ער ומשמעותי עד אמצע שנות התשעים, ומתוך עיון בגיליונות הללו עלה שיח פטרוני עד כדי גזעני כלפי יוצאי ארצות המזרח.

גיליס מציינת כי בציונות הדתית, בניגוד לקבוצות אחרות, קיים שיח ער על נושא העדתיות ואין ניסיון לטאטא את הדברים אל מתחת לשטיח ולהשתיק את השד העדתי בתואנה שאינו רלוונטי עוד, וכדי להציג את השיח הפטרוני-גזעני מצטטת גיליס את דבריו של בני קצובר, ממנהיגי ההתיישבות שאמר שהוא חש הכי טוב בחברתם של יוצאי ארצות המזרח כיוון ש"לציבור הזה יש את התחושה הבריאה ביותר ביחס לארץ ישראל. כשאומרים לציבור הזה ככה הוא מבין ולא מנסה להתפלסף".

על דבריה אלה נשאלה גיליס אם לא הפכה את משמעות הדברים בפרשנותה, שכן ניתן לפרש את הדברים בדיוק להיפך ולראות בהם פגיעה דווקא באשכנזים שאהבת ארץ ישראל שבהם נתונה בפלספנות ואינה טבעי להם.

גיליס משיבה על הדברים ואומרת כי כשהם מגיעים מתוך צבר של ציטוטים הם קרובים לפרשנות שלה, ולטעמה "בדרך כלל היחס בהתנחלויות למזרחים הוא כאל כאלה שלא מתחברים לאידאולוגיה, וזה נגוע בנימה מאוד פטרונית. לאו דווקא גזענית. אפשר אולי למתן את המילה הזו למרות הדמיון בין פטרונות לגזענות".

עוד היא מעלה את עצם השיח על התנחלויות איגאולוגיות להתנחלויות של איכות חיים כעדות לפטרונות מסוימת, ועל כך היא נשאלה אם שיח זה אינו נוגע לאוכלוסיה אקדמית, צעירה וכזו שפחות מתאפיינת באידאולוגיה חריפה, אך ללא קשר לשיוך אתני עדתי.

גיליס משיבה שניתן להגיד זאת אם הדברים לא היו באים לידי ביטוי בשטח, "בסופו של דבר מה שמצאתי ב'נקודה' זה גם את ההבחנה בין ישובים אשכנזים למזרחיים וגם קולות מזרחיים שאומרים שגם הם רוצים להקים ישובים קהילתיים ובית צמוד קרקע".

על כל אלה נשאלה גיליס אם במבחן המעשה או במבט ימינה ושמאל נראה מציאות שונה לחלוטין, והדוגמאות שהוצגו בפניה הן מעמדו העליון של הרב מרדכי אליהו כאוטוריטה מובילה, מעמדם של ראשי ישיבות ומכינות ספרדיים, רבני ישובים וראשי גרעינים תורניים מזרחיים, מנהלי מוסדות חינוך, ואפילו נושא כמו התפילות בישיבות התיכוניות שמתקיימות על פי נוסח החזן ולא על פי נוסח אשכנזי, וכך גם שילוב מנגינות מזרחיות בתפילות הישיבות. האם כל אלה ועוד לא מלמדים שאין שחר לדברים?

"אני מסכימה שבמבט ימינה ושמאל המציאות יכולה להיראות כזו, אבל כשבוחנים את המספרים המציאות אחרת, אפילו אם אנחנו לוקחים את הערים החרדיות שמהוות חמישית מאוכלוסיית המתנחלים יש בהן הבחנה בין ערים חרדיות ספרדיות לאשכנזיות", היא משיבה ומיד מקבלת תזכורת שהפנייה לאגף החרדי של ההתיישבות לא יכולה להשליך על הציונות הדתית, ותופעת ההפרדה העדתית מצויה במגזר החרדי ללא קשר לציונות הדתית. גיליס מצידה טוענת שהדברים דומים גם בישובים הסרוגים.

בדבריה היא מציינת כי אכן כפי ששאלנו נדמה שהציונות הדתית מקבלת לתוכה ראשי ישיבות, מכינות וכיוצא באלה מעדות המזרח, אך בפועל הדברים לא נמדדו מחקרית, ומתוך כך חשיבותו של יום העיון המתקיים היום. גם אמירתה זו לא התקבלה בהסכמה והיא התבקשה להתייחס לאמירה לפיה הציונות הדתית אינה מקבלת לתוכה את המזרחיים כפי שהיא אינה מקבלת לתוכה את האשכנזים.

אלה ואלה מהווים חלק בלתי נפרד ממנה. בהקשר זה הוזכר גם המבנה המורכב של רשימת 'הבית היהודי' לכנסת והיותו של הפרופ' שאקי ראש הרשימה, עבודות המלמדות על יחס עדתי שוויוני.

גיליס סבורה שגם אם בפוליטיקה אין הוכחה לכך הרי שבהגמוניה התרבותית לאורתודוקסיה האשכנזית יש שליטה ודתיות המזרחית מתקבלת כלא מספיק טובה כדי לקבוע את סדר היום ההגמוני של הציונות הדתית.

גיליס נשאלה אם לכל מסקנותיה היא מגיעה רק בעקבות דפדוף בגיליונות 'נקודה', עיתון שסגר את שעריו לפני שנים לא מעטות ומבלי לפגוש מתנחלים לדיון על כך. במענה היא מציינת שגם היא בת אחד הישובים ביהודה ושומרון ועד היום היא מגיעה לבקר בהתנחלות בה מתגוררים הוריה.

היא נשאלה אם העובדה שאותם ביקורים לא נעשים לצורך מחקרה אין בה כדי לפגוע במוצקות הטענות, והיא משיבה שהיא פוגשת את המתיישבים ורואה מזרחיים ברחוב בו מתגוררים הוריה ו"אחת התהיות שצריך לשאול היא למה לא באו יותר להתנחלויות. אם יש בהם אהבה לארץ ישראל למה לא הגיעו יותר? כשבחנתי את המנגונים ראיתי שגם אם אין הוראה במודע שלא לקבל מזרחיים יש מנגנונים מתוחכמים".

לדבריה ההפרדה לא נעשתה מתוך רוע אלא מתוך המציאות. כשנשאלה אם יתכן וכל אותם מנגנונים כדוגמת ועדות הקבלה בחנו קבלה של תושבים לא על בסיס עדתי אלא על בסיס דתי משותף על מנת להקל את החיים המשותפים בחברה המצויה תחת איום, השיבה ואמרה: "יכול להיות שהתפיסה לא נבעה מכוונות של רוע, אבל במבחן התוצאה הרב קוק הוא שהוביל ולא אחר, הישובים הקהילתיים הם אשכנזיים והעירוניים מזרחיים".

ואולי, נשאלה גיליס, הסיבה להיות הרב קוק המוביל של תנועת הציונות הדתית ותנועת ההתיישבות נובעת מהסיבה הפשוטה שבנו, הרב צבי יהודה, הוא שהיה המנהיג בפועל של המהלך הציוני דתית, ומה יותר טבעי מכך שיבחר בתפיסתו ומורשתו של אביו ולא בכתביו ומורשתו של דגול אחר, ואין כאן כל עניין פטרוני וגזעני. גיליס שבה ואומרת כי באמתחתה ציטוטים רבים של מי שדיברו על המזרחיים וקולות רבים של מזרחיים שדיברו עם אשכנזים וביקשו לבטא את זעקתם בעקבות זאת.

יצוין כי גם ד"ר שמעון אוחיון, העומד בראש מרכז דאהן, סבור כי קיימת מידה מסויימת של אפליה עדתית בציונות הדתית הסבור כי "כאשר אנחנו מדברים על מערכת היחסים בין הציונות הדתית לבין יהודי ארצות המזרח, הרי שמדובר במערכת יחסים מורכבת ומיוחדת. היו תקופות בהן הציונות הדתית חיבקה את יהודי המזרח ובתמורה קיבלה את נאמנותם בקלפי. לצערי היו גם תקופות בהן הציונות הדתית והמפד"ל שכחו את יהודי המזרח.

''פרשת אלי אוחנה והבית היהודי לא הוסיפה כבוד ליחסים בין הצדדים. איפה הייתה העיתונות של הציונות הדתית בתקופת וועדת ביטון? בעוד התקשורת הכללית פירסמה, סקרה וערכה דיונים בנושא, התקשורת של הציונות הדתית לא נתנה לנושא חשוב זה מקום ראוי וכמעט התעלמה ממנו כליל".