לקראת י' בטבת: תערוכה: ורשה היהודית

פרק לא מוכר בסיפור החיים של יהודי ורשה לפני המלחמה ובמהלכה

קובי פינקלר , ט' בטבת תשע"ח

שרטוט בית היתומים של יאנוש קורצ'ק
שרטוט בית היתומים של יאנוש קורצ'ק
צילום: בית לוחמי הגיטאות

לקראת יום הקדיש הכללי, נפתחת הבוקר במוזיאון בית לוחמי הגטאות תערוכת קבע חדשה "ורשה היהודית – סיפור על רוח האדם", החושפת בפני המבקרים פרק לא מוכר בסיפור החיים של יהודי ורשה לפני המלחמה ובמהלכה.

התערוכה מציגה יומנים, מכתבים, צילומים, קטעי סרטים וחפצים שכעת נחשפים לקהל הרחב, רבים מהם מארכיון בית לוחמי הגטאות, ביניהם פריטים מ"אוסף קורצ'אק", מאוסף תנועות הנוער הציוניות ועדויות מהארכיון המחתרתי "עונג שבת".

חברי תנועת הנוער
צילום:לוחמי הגיטאות

התערוכה שמבקשת להתמודד עם הצורך לקרב את סיפור העבר אל הדור הצעיר, עושה זאת באמצעות הצגת עושר החיים היהודיים לפני המלחמה והמחשת מורכבות החיים בגטו. באמצעות מגוון עדויות של אנשים בגילים, במעמדות ובתפקידים שונים, מביאה התערוכה דמויות מפתח מאותה תקופה המיוצגות על ידי שחקנים המציגים את העדויות והיומנים כלשונם.

התערוכה מתפרשת על שלושה חללי תצוגה במוזיאון: "העיר ורשה", "כיבוש" ו"גטו":

בחלל ורשה היהודית בין שתי מלחמות העולם מוצגים התרבות הרבגונית, היצירה הרוחנית, והתסיסה הפוליטית. 4 זרמים בולטים ביהדות ורשה מוצגים באמצעות צילומים, קטעי סרטים, עדויות ופריטים בני התקופה: הזרם היהודי אורתודוקסי, תנועות הפועלים היהודיות, הזרם הציוני והיהודים שדבקו בלאומיות ובתרבות הפולנית. חלל תצוגה אינטראקטיבי מציע חשיפה להווי ומסורת יהודיים, וליצירה תרבותית יהודית עשירה בוורשה שלפני השואה: קולנוע ותיאטרון, עיתונות (אינספור כותרים יהודיים בפולנית, עברית ויידיש), ספרות ושירה ומוקד ספורט המציג את "יהדות השרירים".

תחושת הרחוב הורשאי מועברת בחלל באמצעות מיצג וידאו-ארט המציע מפל של דימויים, מתוך סרטי משפחה, סרטים המראים את נופי העיר וסרטים המציגים פעילות קהילתית ותרבותית בה. זהו מונטאז' שמנכיח את אורחות החיים בעיר ומאפייניה. פס הקול המלווה מוקד זה מביא את רעשי העיר: כלי רכב וחשמליות, קולות המולה, ולצדם מוזיקה וקטעי חזנות. המוקד עוטף את המבקר במראות וקולות שזה מכבר נדמו. חשיבותו של מוקד זה היא בכך שהיהדות מוצגת בצדדים בהם היא מעורה בתרבות הכללית וגם בייחודיותה, ויתרה מזאת, ככזו הלוקחת חלק פעיל בעיצובה של העיר בכל התחומים.

החלל "כיבוש" מתמקד בהשפעת המצור, ההפצצות והכיבוש הברוטאליים על הרס תשתיות מנהיגות, חברה ומשפחה, לצד מראות הבריחה ותופעת הפליטים. החיים תחת הכיבוש מוצגים כשרשרת של גזרות ופגיעות הולכות וגוברות כלפי האוכלוסייה בכלל וזו היהודית בפרט.

החלל גטו ממחיש את החיים תחת עול הכיבוש והבידוד במהלך קרוב לשנתיים, בין אוקטובר 1940 ליולי 1942. בחלל מוצגת הדרך בה חוו בני התקופה את האירועים המתרגשים עליהם, מבלי לדעת מה מתרחש מחוץ לחומות ומבלי להבין מהי מטרת הכובש הגרמני ומה ילד יום. באמצעות מגוון עדויות וקטעי יומנים שנכתבו במהלך האירועים ובסמוך להם מוצגת הוויית חיים מורכבת, קשה ומרתקת.

הקולות של אנשי הגטו עצמם חושפים שאלות מוסריות רבות, כדוגמת הפערים העצומים בין עשירים לעניים בגטו, כשמנגד בולטים גילויי עזרה הדדית וסולידריות בהתנהלותם של ועדי הבתים ובמפעל המטבחים הציבוריים, כמו גם שאלות הקשורות בשמירה על מצוות הדת ועל קיום השבת והחגים היהודיים. כך מתחדדת למבקרים שאלת התגובה הנכונה לידיעות על רצח יהודים במקומות אחרים.

ייחודה של תערוכה זו הוא בכך שהיא מספרת את הסיפור מבעד לעיניהם של היהודים שחיו לפני השואה ובמהלכה, על חיי היום יום שלהם, אמונותיהם ומאבק ההישרדות שניהלו. רק בדרך זו ניתן להבין את היש העצום שחרב ונמחק עד היסוד בימי השואה.

מסר בולט העולה מן התערוכה, המרבה לעסוק בחינוך הילדים והנוער לפני המלחמה ובמהלכה הינו: "חייבים להיאבק על העתיד". מתבוללים, אורתודוכסים, בורגנים וסוציאליסטים - כולם נאבקו על חינוך ילדיהם מתוך אמונה שכך יפתחו בפני הדור הבא אפשרויות לחיים טובים יותר. זו הזדמנות לראות את העיסוק בתקופה זו ברלוונטיות שלו לחיינו אנו, ולגלות עד כמה אידאלים חברתיים שטופחו ומומשו אז הם אקטואליים, כמו הרעיון החלוצי אקטיביסטי של תנועות הנוער בוורשה או גילויי הסולידריות והאחריות שבארגון ה"עזרה עצמית" של פליטים לפליטים בעיר הכבושה ובגטו. מסר נוסף בתערוכה הוא של פלורליזם והקשבה – כאשר ניתנים ייצוג וקול לקבוצות השונות ברחוב היהודי לפני המלחמה ובמהלכה.

קונספט התערוכה

התערוכה מתמקדת בורשה כמיקרוקוסמוס לסיפור השואה והמרד. מוצגים בה החיים היהודיים הרב גוניים בעיר לפני השואה, ההתמודדות היהודית עם מוראות הכיבוש הנאצי ועם החיים בגטו ורשה, הגטו הגדול באירופה. התערוכה נותנת מקום בולט לתפקיד שמילאו תנועות הנוער בפעילויותיהן החינוכיות והציבוריות, וכמנהיגות מתפתחת שהובילה למרד גטו ורשה. עם זאת ניתן ביטוי גם לפעילות סעד וחינוך אחרת בגטו ולדמויות מקרב ציבורים שונים.

התערוכה מייחדת מקום מרכזי למספר דמויות מפתח שלהן מעמד חשוב באתוס של "הבית" – בית לוחמי הגטאות: המשורר יצחק קצנלסון, יאנוש קורצ'אק איש החינוך והרוח, עמנואל רינגלבלום מנהל ארכיון "עונג שבת" בגטו, וכן - צביה לובטקין ואנטק צוקרמן, ממנהיגי המרד וממייסדי הקיבוץ והמוזיאון.

חלל התצוגה הראשון שמציג את ורשה היהודית ערב מלחמת העולם השנייה, מייחד את החיים היהודיים כתוססים ויצרניים בעיר גדולה ומודרנית. החברה היהודית המגוונת מיוצגת בזרמים נבדלים הנאבקים זה בזה על דעת הקהל: עוצמות פוליטיות וחברתיות של הציבור החרדי מול מגמות חילון ותרבות קוסמופוליטית, תנועות פועלים יהודיות שחתרו לפתרון בעיית היהודים והיהדות כחלק מגאולת העמים, מול ציונים שחתרו לפתרון בעיית היהדות והיהודים בארץ ישראל. יהודים שביקשו להיות חלק מהלאום הפולני, מול מגמות ההגירה למערב.

חלל התצוגה השני שמציג את הכיבוש, מדגיש את המעבר החד מחיים שלווים יחסית, למציאות של הרס ואימה. חיים המשתנים באחת, לשיתוק ושבר, לאבדן זכויות והשפלה.

מוקד תצוגה נוסף עוסק בגטו ורשה ובהתמודדות היהודית בין אוקטובר 1940 ליולי 1942. אולם זה מוקדש לגירוש בני הקהילה היהודית אל הגטו ולפירוק והרס של דפוסי החיים שנרקמו ב-600 שנות קיום יהודי בוורשה. משמעות הגירוש אינה רק סבל ושבר אישי ואנושי, אלא גם שבר תרבותי הבא לידי ביטוי בהתמוטטות והתפרקות של התפיסות והאמונות בדבר מקומו של היהודי באירופה, ומקומו של האדם בחברה בכלל. אל מול הבלבול וחוסר ההבנה של המדיניות הגרמנית ותנאי הקיום המחריפים והולכים עד כדי תמותת רבע מאוכלוסיית הגטו ברעב ומחלות, מבקשת התערוכה להציג את התודעה והתגובות של יהודי הגטו ברבדים שונים: מנהיגות, ציבור, משפחה, יחיד ותנועה, המנסים להבין את משמעות המאורעות הנכפים עליהם ומתמודדים בהתאם, תוך שימוש בדפוסי תגובה שהוכיחו את עצמם בעבר והיסמכות על מבני קהילה מסורתיים, הנוסכים ביטחון. זאת למרות, שדפוסים אלו מתקשים לתת מענה לערעור הקיצוני של ההרגלים והביטחון האישי.

למרות שמתאפשרים עדיין שמירת המסגרת המשפחתית ושמירה על אורח החיים היהודי, הגטו כמצב אנושי חדש, מבטא אובדן מוחלט של הזכות לפרטיות ושלטון החוק.

באמצעות עדויות וסיפורים אישיים, מציגים את ההתארגנות החברתית וההסתגלות למציאות החדשה של אנשי ורשה ושל הפליטים; את הדילמות שעמדו בפני ההנהגה הממונה ומנהיגויות אחרות שפעלו בגטו, ובפני היחיד, המשפחה והתנועה – ואת הכרעותיהם השונות. את ארגון העזרה העצמית היהודית וועדי הבתים, כחלק מההתמודדות הפיסית עם תנאי הקיום הקשים, ואת הפעילות התרבותית, והחינוכית כחלק מהעמידה הרוחנית וההתמודדות עם ההתבהמות וזילות החיים שהתנאים כפו עליהם. מודגשת פעילותן של תנועות הנוער להגנה על רוחם של בני הנוער ואת הפעילות למען הציבור בגטו. במוקד זה ובאילו שיבואו אחריו מיוצגות דמויות מרכזיות לבית לוחמי הגטאות שהוזכרו לעיל, ודמויות משנה נוספות מתנועות הנוער ומהציבור היהודי החילוני והדתי.

אל תוך מוקד זה נארגים אירועים מחוץ לגטו, אשר מספקים הקשר רחב יותר של המלחמה והתפתחותה. הידיעות אודות מבצע ברברוסה, רצח יהודים במזרח, ההתרחשויות בגטאות אחרים, והקמת מחנות הריכוז והמוות, כפי שהגיעו אל תוך הגטו (לעיתים קרובות באמצעות קשריות המחתרת). כל אלה מופיעים בתערוכה באופן בו התקבל ועובד המידע מן החוץ ע"י הכלואים בגטו, והצביע על עלית מדרגה בהגשמתה של האידיאולוגיה הנאצית ומימושה הרצחני. מנהיגי תנועות הנוער הבינו מוקדם מהאחרים את גזרת הרצח הטוטאלי. הבנת המציאות חייבה אותם ליטול את האחריות לציבור על עצמם ולנסח דרכי פעולה, אך מצד שני הותירה אותם בודדים ומתוסכלים בקוצר ידם להשפיע.

התערוכה מסתיימת (בשלב זה) בקיץ 1942, ערב גירושם של כשלוש מאות אלף יהודים, כשני שליש מאוכלוסיית הגטו, אל מחנות ההשמדה.

ומילה על הקיבוץ ומוזיאון "בית לוחמי הגטאות".

קיבוץ לוחמי הגטאות נוסד באפריל 1949 על גבעה בגליל המערבי. המייסדים - כולם ניצולי שואה, היו מאוחדים במטרה אחת, לבנות חייהם בארץ ישראל.

עם עלייתם ייסדו קיבוץ, לזכר לוחמי הגטאות ולזכר בני משפחותיהם שנרצחו. טקס הנחת אבן הפינה נקבע לאפריל 1949, יום השנה השישי למרד גטו ורשה. באותו יום הייתה ראשית הקמתו של מוזיאון שייעודו: הנצחת החיים היהודיים באירופה וחורבנם, תנועות הנוער, ההתנגדות, והחזרה לחיים אחרי השואה. באותו יום התקיים גם טקס הזיכרון הראשון שעתיד להיעשות מאורע של קבע בלוח השנה הישראלי.

"הבית" כפי שהוא נקרא על ידי אנשיו, הוא מוזיאון השואה הראשון בעולם שהוקם על ידי ניצולי שואה בחצר ביתם, בתוך חיים וחברה הנבנים מחדש.