אנחנו מתהלכים כמתים

חן סלומון שילדה בן יממה לפני הטבח בנווה צוף, דיברה בפני השופטים בבית הדין הצבאי: "מאותו רגע נחרב עלינו עולמנו, הפכה השמחה לאבל"

חן סלומון , ט' בטבת תשע"ח

שמואל וחן סלומון
שמואל וחן סלומון
צילום: דוברות נווה צוף

שלום, שמי חן סולומון, אישתו של שמואל סולומון ואמא של ארי יוסף המדהים. אני היולדת, האמא של התינוק שחגגו לו שלום זכר רגע לפני הפיגוע.

חשוב לי לדבר כאן , כדי להראות לכם מי עומד ומה עומד מאחורי השורה הזו "נכנס מחבל לבית בזמן חגיגות השלום זכר".

אני אתחיל מהתחלה,
ב20.7.17 היה היום המאושר בחיי, ילדתי את בני הבכור, אחרי לידה ארוכה וקשה שבה איבדתי ליטר דם עלה לי החום והייתי 12 שעות בחדר לידה, יצא לאוויר העולם בני הבכור, בריא שלם ויפה טוהר.
היינו נרגשים ומאושרים, לא עיכלנו את העובדה שאנחנו הורים לייצור הקטנטן הזה, הרגשנו שהעולם שלנו השתנה מקצה לקצה, באותו רגע לא הבנו עד כמה הוא הולך להשתנות.

ערב למחרת, היה זה ערב שבת בתאריך 21.7.17, היינו בבית חולים, קיבלתי מנות דם, שמואל השגיח שהכל תקין, אנחנו ישבנו, צחקו והסתכלו על הפלא שלנו, דיברנו על הברית והפדיון ופתאום שמואל מקבל שיחת טלפון מגיסנו דרור, בעלה של אורית, הוא מספר לנו שקרה משהו ביישוב ואף אחד לא עונה מהמשפחה, והוא בדרך ליישוב.

באותם רגעים שמואל מקבל עדכונים קופצים מהאפליקציות של החדשות על חדירת מחבל לבית ביישוב חלמיש. מאותו רגע נחרב עלינו עולמנו, הפכה השמחה לאבל. הבנו מהר מאוד שמדובר בבית שלנו, בבית ששמואל גדל בו כל חייו. שביתו הפך לזירת רצח.

המחבל שמע צחוקים והחליט לחרב את השמחה, נכנס לבית ורצח את אבא שלו, יוסף סולומון, אחותו הבכורה, חיה סולומון ואחיו שהיה החבר הכי טוב שלו, אלעד סולומון, אימו טובה סולומון נפצעה קשה. את כל זה אתם יודעים. אבל אתם לא יודעים שמאותו ערב, במקום לחגוג את הולדת בנינו, שברוך השם בריא ושלם אנחנו מתאבלים על המשפחה שנרצחה לנו, במקום האושר שמגיע עם הולדת הבן אנחנו חווים אבל,

מאותו ערב, אנחנו מתהלכים כמתים. שמואל לא חזר לתפקד, לא חזר לעבוד, הוא חווה התקפי זעם, כעס, בכי. גם אני בוכה לא מעט, אבל צריכה להיות חזקה כדי לטפל בבני, זה ברור אבל גם להיות חזקה בשביל בעלי ובשביל עצמי.

את הברית של בנינו הבכור חגגנו בשבעה של סבא שלו ושני דודיו. אנחנו נמצאים כבר 5 חודשים ללא פרנסה וחיים על חסכונות המעטים שחסכנו בעבודה קשה בשביל לקנות בית שכרגע בגדר דמיון וגם מהקצבת לידה.

שמואל מאדם חרוץ שעובד כ12 שעות ביום הפך לאדם שנמצא על הספה יום וליל ולא מתפקד. בבית יחד עם צחוק של תינוק שומעים בכי של אבא, אבא שמתאבל על אביו ושני אחיו, אבא שלא מצליח להתחבר לבנו, אבא שמסתכל על בנו ונשבר שאביו ואחיו עוד היו בחיים כשנולד, אך לא זכו לראות אותו. התינוק מיומו הראשון חי בצל האבל והשכול. תינוק שבפעם הראשונה שיצא מביתו יצא לשבעה כשהיה בן פחות משבוע.

אנחנו מפחדים להביא עוד ילדים לעולם האכזר הזה, זו החוויה שאנו חווים מהולדת בנינו הבכור. לקחו מאיתנו את האושר, את השמחה.

ולתחושה הכבדה הזו מתלווה התחושה שאותנו שכחו, אנחנו לבד במערכה. אין סיוע מהמדינה. זה כנראה לגיטימי לאבד אבא ושני אחים יום אחרי שנולד לך בנך הבכור או בכלל לאבד בסיטואציה כזו. ואני, במקום לעצור רגע, כמו כל אישה שיולדת, להחלים מהלידה, להתרגש מהאושר שנכנס למשפחה או לתת לעצמי להתפרק לא היתה לי אפשרות, אני רק מנסה להיות חזקה.בשביל בעלי, משפחתי, בשביל הילד שלי, ולהעניק לתינוק שלי את מה שמגיע לו, כי אני יודעת שזה לא מגיע לו לשאת על כתפיו הקטנות כאב כזה, מגיע לו חיים מאושרים, מגיע לו שההתפתחות שלו, הרגשית והמוטורית לא תפגע בגלל בן עוולה שהרס לנו את החיים.

הדאגה לגבי המחר לא נותנת לי מנוח. מחשבות על מצבנו נפשי והכלכלי לא מרפות. את מה שעובר לי בבית אי אפשר לתאר במילים גם הכואבות ביותר, עבורכם זה עוד רגע כואב. עבורנו זה כל יום, כל שעה, כל דקה, אלו הם חיינו. אני רוצה שבית המשפט ידאג שהרוצח לא יראה יותר בחייו את אור השמש וגם אני מבקשת שהשופטים יטילו עליו עונש כספי שיתן ביטוי לתוצאה הנוראה.