הקדיש שלנו

חלוף השנים ופטירת הניצולים מעמעמים את עוצמתו היהודית והרגשית של יום הקדיש הכללי. הגיעה העת להקדיש לו מחשבה מחודשת. טור אישי

שלמה פיוטרקובסקי , י' בטבת תשע"ח

היכל השמות ביד ושם
היכל השמות ביד ושם
courtesy Yad Vashem

1. בבית הכנסת של סבי ע"ה, שטיבל קטן בשכונות עבר הירקון של תל אביב, עשרה בטבת לא היה יום ככל הימים.

זה לא היה בית כנסת גדול, אבל הוא היה בית שני ליושביו. אנשי עמל, המתפרנסים מיגיע כפיהם, שכולם הגיעו מ"שם", אחד מעיר ושניים ממשפחה, נושאים על גבם את משא הזכרונות מחד ופותחים לעצמם ולדורות הבאים דרך חדשה.

בית הכנסת לא היה שונה בהרבה מכל בתי הכנסת שאנחנו מכירים, אך בליל עשרה בטבת היה בו משהו מיוחד. לפני התפילה נערכה בבית הכנסת אזכרה לחללי השואה, ובסיום התפילה, עת הגיע ה"קדיש" של חתימתה, אמרו אותו כל המתפללים כאיש אחד.

אבי, יבדל לחיים ארוכים, עוד זוכר את הרגעים הללו, שהפליאו אותו מאוד בתור ילד, ואת תשובתו של סבי לשאלת הילד התמימה, "כולנו איבדנו את בני המשפחה בשואה".

2. סבי היה בחור צעיר כאשר פרצה השואה, רווק, בן למשפחה של 9 ילדים בעיירה פולנית ממוצעת, זדונסקה וולה, בפלך לודז' שבמרכז פולין. מכל משפחתו שכללה סבא וסבתא, הורים, אחים וגם כמה אחיינים, הוא נותר לגמרי לבדו.

חבריו לספסל בית הכנסת, בשנות ה-50 וה-60, היו כולם דומים לו, כולם עלו ארצה, פתחו דף חדש, אבל ביום הזה בשנה חזרו לרגע אחד של זיכרון וכאב לאחור.

כשהם עמדו בבית הכנסת כאיש אחד ואמרו את הקדיש, הם אמרו אותו על בני המשפחה שנטבחו בשואה, על החברים שנרצחו בלי שנותר מי שיאמר עליהם קדיש, על בני המשפחה של החברים, ועל כל מי שנרצח ואיש אפילו את שמו כבר איננו זוכר. הקדיש הכללי לא היה עבורם משהו ערטילאי, הוא היה עבורם מילוי חובה עבור כל אלה שאפילו חלקת קבר ויום זיכרון לא היו להם.

3. עבורנו, עבור הדור שנולד כאן בארץ ישראל וביתר מדינות העולם החופשי עשרות שנים לאחר שהשואה תמה, יום הקדיש הכללי לא מסוגל לשאת את אותה עוצמה של כאב וגעגועים.

לא משנה מה נעשה, את הנרצחים בשואה לא הכרנו, אחרוני הניצולים הולכים מעמנו ממש בשנים הללו, והשואה כולה הופכת מאירוע חי לזיכרון היסטורי.

אלא שיומו של הזיכרון ההיסטורי הוא ביום השואה. יום הקדיש הכללי הוא היום שבו אנחנו, בני הדור שעוד הכיר את הניצולים, שמע את סיפוריהם ועל בני משפחותיהם, עוד יכול לזכור את הנספים עצמם, זיכרון יהודי, זיכרון שספוג בדמעותיהם של הניצולים שכאן ואלו שכבר אינם עמנו.

מי שאין לו אב ואם יכול ואף ראוי שיאמר קדיש לזכר כל אותם נספים שאין כבר מי שיאמר עבורם קדיש, ומספרם של אלו הולך וגדל מדי שנה, ויהא זה "קדיש כללי" אמתי לעילוי נשמתם. גם מי שאיננו באמירת קדיש, יכול ללמוד כמה משניות, לתת צדקה, לעשות מעשה טוב, ולנהוג משהו ממנהגי "יאר-צייט" לזכר כל ששה מיליון הנספים ולעילויין של נשמותיהם הטהורות.