האם ר' יהושע היה גר בנאות נריה?

יובל אהלי , י' בטבת תשע"ח

יובל אהלי
יובל אהלי
צילום: עצמי

בשבועות האחרונים אנחנו עדים למסע פרסום הקורא לנו להגיע ולבנות את ביתנו ביישוב תורני בלי פשרות – בלי פשרות בתנועת הנוער, בלי פשרות בצניעות ובלי פשרות בלימוד התורה.

אז זו דרכם של תושבי היישוב ומשרד הפרסום, אבל האם זו גם דרכה של תורה? הסתכלות בשתי סוגיות מעלה תהיות ומחשבות אחרות.

אחת הסוגיות הדרמטיות בעולם היהודי היא סוגיית "פיקוח נפש". המעשה הקיצוני הזה, של נטילת החיים הוא אולי הדוגמא הטובה ביותר למצב שבו אין פשרות והולכים עד הסוף.

אבל האם התורה מעודדת את האקט הזה? האם מי שימסור את נפשו על כל דבר ייחשב שמקפיד גדול יותר? ודאי שלא! חכמי ישראל שהתכנסו בלוד קבעו מפורשות: "כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג – יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" – רק בשלושה מקרים נדרשת מהאדם התנהגות כל כך קיצונית ובלתי מתפשרת, בכל שאר המקרים האדם אפילו עובר על מצווה ובלבד שישמור על הדבר החשוב יותר, החיים עצמם. ויותר מזה, הרמב"ם כותב בפירוש בהלכות יסודי התורה כי " כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג, ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו" – עצם ההתנהגות בצורה קיצונית ובלתי מתפשרת במקום שלא נועד להתנהגות כזו היא עבירה חמורה.

במסכת סנהדרין נחלקו חכמי ישראל בשאלה האם מותר לדיינים לעשות 'ביצוע' (פשרה) בדין. האם כשמגיעים שני אנשים וכל אחד בטוח שהאמת איתו האינטרס הוא להכריע מי הצודק בין השניים או דווקא למצוא את הפשרה בין שניהם?

לר' אליעזר אין ספק בעניין והוא קובע: "אסור לבצוע וכל הבוצע ה"ז חוטא וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ ועל זה נאמר בוצע ברך נאץ ה' אלא יקוב הדין את ההר." שיטת ר' אליעזר היא שבמציאות שבה יש מחלוקת בדעות תפקיד המנהיגים ואנשי החינוך הוא להכריע ולומר מי צודק ומי טועה וכל מי שמנסה לעשות פשרה בין הדעות חוטא ואסור אפילו לשבח אותו.

לעומתו, לר' יהושע בן קרחה שיטה אחרת. בתפיסתו: "מצוה לבצוע שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" – לא רק שזה אמור להיות אינטרס של הדיין והמנהיג אלא ציווי מפורש, לעשות פשרה.

מעניין לראות בהקשר שלנו את דוגמא שמביא ר' אליעזר לשיטתו. הוא מתאר אדם שגנב כמות של חטים, טחן ואפה אותן ועכשיו הוא רוצה לדעת מה לברך על הפרשת החלה. לר' אליעזר התשובה ברורה ובלתי מתפשרת: זו לא נקראת ברכה אלא ניאוץ! אדם כזה לא יכול לברך ואסור לנו לשבח אותו על הרצון שלו לברך.

לגמרא אין ספק בעניין והיא קובעת חד משמעית – הלכה כר' יהושע בן קרחה. ההלכה היא שאנחנו מצווים לעשות פשרה במציאות, לא פשרה במובן של לוותר על דברים ולהוציא אותם מחוץ לחיינו אלא פשרה שמבקשת לאחד בין אנשים, לאחד בין תפיסות, לאחד בין הדעות. לכל אחד מאתנו יש מגרעות, יש מקומות בהם אנחנו מקפידים פחות, מקומות בהם אנחנו רוצים להתקדם ולהשתפר, מקומות בהם אנחנו לא מושלמים ואנחנו רוצים לעשות פשרה, לא לחתוך ישר את הדין אלא לאפשר תיקון, לאפשר בנייה, לאפשר תהליך חינוכי.

גם כשנברא העולם ראה הקב"ה שהוא לא יכול להתקיים במידת הדין ושיתף איתה את מידת הרחמים. כל תהליך של בנייה חייב לאפשר את המרחב לשגיאות, את המרחב להתפתחות, את המרחב לתהליך חינוכי.

כמו בבריאת העולם כך גם בכל תשובות ההלכה לאורך הדורות. כאשר הגיע אדם אל הרב לשאול שאלה המציאות הביאה אותו לקונפליקט בין שני ערכים שחשובים לו, אלו יכולים להיות שבת ורפואת הגוף, לימוד תורה וצבא או כל שני ערכים. אם אחד מהם לא היה חשוב השאלה לא הייתה מתחילה ורק בגלל ששניהם חשובים אנחנו נדרשים לפשרה ביניהם ולהכרעה מה גובר על מה בסיטואציה הספציפית, באיזה ערך נכון יותר לאחוז במציאות המורכבת שהגיעה לפנינו.

תפיסת עולם שמבקשת לייצר פשרה בין ערכים מבינה שאין רק דבר אחד חשוב אלא המון דברים חשובים ובכולם אנחנו רוצים לאחוז.

תפיסת עולם שמבקשת לייצר פשרה מבקשת להניף את כל הדגלים ולא לוותר על אף אחד למרות המורכבות ביחסים ביניהם.

תפיסת עולם שמבקשת לייצר פשרה מבינה שכדי לבנות עולם אי אפשר לבטל כל מי שעושה טעות או כל מי שחושב אחרת ממני, אלא להצליח למצוא את הדרך שכל אחד יוכל למצוא את המקום שלו ללמוד, להתפתח, להשתפר.

מתי כספי שר פעם בשירו של קובי לוריא את המילים:

אין פשרה, אין דרך של ביניים,

אין קיצור בדרך הקלה.

יש ברירה אחת בלבד, אין שתים,

וצריך לעבוד רק עוד ועוד ועוד

אין ספק שבקלות הוא היה מתקבל למגורים ביישוב.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא האם גם ר' יהושע בן קרחה היה מתקבל...