בשבע מהדורה דיגיטלית

צדקה אמיתית - סיפור לילדים

האמת היא שלא כל כך אהבתי את האיש שהיה דופק לנו בדלת פעם בחודש ומבקש צדקה.

חגית רוזנבאום , י' בטבת תשע"ח

צדקה אמיתית
צדקה אמיתית
איור: עדי דוד

היו לו בגדים גדולים, קרועים קצת בצדדים ומלוכלכים. הוא היה מחזיק ביד שקיות גדולות עם כל מיני גרוטאות שאסף, והדיבור שלו היה משונה. אבא היה נותן לו כמה שקלים, והאיש היה מודה לו והולך לדרכו בגב קצת כפוף.

באחת הפעמים שבה דפק על הדלת שלנו כרגיל, קרה משהו מוזר. אבא פתח לו את הדלת, חייך אליו והציע לו משהו לשתות. האיש התפלא קצת, ואחרי ששתה שאל אם אפשר לקבל תרומה. אבא הניד בראשו לשלילה: "היום אני לא נותן תרומה, זהו. אני לא מחלק יותר כסף סתם". עיניו של האיש נפערו בתמיהה ובצער: "אבל למה?!", קרא. אבא הזמין אותו לשבת לשולחן והחל לשוחח איתו במשפטים שקטים. הייתי כל כך סקרן לשמוע על מה הם מדברים, אבל רק מלמולים חרישיים הגיעו לאוזניי, ולא הבנתי מה נושא השיחה. אחרי כחצי שעה הם קמו. אבא לחץ את ידו של האיש, שעדיין נראה כפוף קצת ופניו הביעו דאגה. "יהיה בסדר, בנימין", טפח אבא על שכמו, "יותר לא נצטרך לתת לך צדקה. אתה תבוא אלינו רק כדי לחלק מתנות".

האיש, שהתברר ששמו בנימין, הנהן חלושות. הוא לא נראה משוכנע במיוחד מדבריו של אבא, אבל כנראה שלא הייתה לו הרבה ברירה. הוא לקח את השקיות הגדולות שלו ויצא החוצה.

"על מה דיברתם, אבא?", מיהרתי לשאול שנייה אחרי שהדלת נסגרה. "לא הכול צריך לדעת מיד", משך לי אבא באף, "בבוא העת תדע הכול". זה כבר עשה אותי עוד יותר סקרן מאשר בדרך כלל, אבל אבא לא הסכים להוציא מילה נוספת בעניין.

למחרת, כשעברתי ליד דוכן הפלאפל של שלומי, ראיתי משהו מוזר. שפשפתי את העיניים שוב וצבטתי את עצמי, אבל כלום לא עזר: ליד הכיור עם סירי השמן הגדולים ראיתי את האיש – בנימין. הוא היה חגור סינר צבעוני וקרצף את הכלים במרץ. שלומי שם לב למבטיי, ומיהר להציג אותו בפניי. "נעים מאוד, זה בנימין, שוטף הכלים החדש שלנו. אין עליו!", קרא בקול וחיבק את כתפו. "רק חצי יום הוא פה, וכבר כל הסירים מצוחצחים, המטבח שלנו נקי ומסודר כמו שלא היה הרבה זמן. אם לא היית קיים, בנימין, היה צריך להמציא אותך", קרץ שלומי וצחוקו התגלגל. הסתכלתי על בנימין. משהו בו היה נראה קצת שונה. אני חושב שזיהיתי אפילו חצי חיוך קטנטן מאחורי זקנו המדובלל.

שבוע חלף. באותו יום עברתי שוב ליד דוכן הפלאפל, והפעם המראה היה מפתיע עוד יותר: בנימין עדיין עמד עם סינר, אבל לא ליד כיור הכלים. הוא הכין בדייקנות וביעילות מנות פלאפל גדושות וריחניות לתור הקונים שהשתרך מולו. בלי לדבר הרבה, תוך דקות ספורות הגיש מנות חמות לילדים והוריהם, שהודו לו על השירות האדיב. שלומי הגיח מאחורי החנות, וכשראה אותי אמר: "נו, ראית? שוטף הכלים שלנו השתדרג מהר. הוא עובד כל כך מוצלח, שאני חושש שבפעם הבאה שתבוא לכאן תגלה שהוא בעל הדוכן!". הבטתי שוב בבנימין, שהפעם החיוך על פניו, שנטפו זיעה מרוב מאמץ, היה הרבה יותר גלוי.

חלפה חצי שנה. הדפיקה שלא שמענו כבר זמן רב על הדלת נשמעה שוב. דווקא אבא היה זה שרץ בהתרגשות לפתוח. "ר' בנימין", חיבק אבא את המוכר של דוכן הפלאפל, "מה אתה מספר?". בנימין שתק כדרכו, אבל מהשקיות שלו הוציא חבילות מתנה קטנות עטופות בדייקנות. "תודה", לחש ועיניו האירו אל אבא. לי נותר רק לנחש מה היה באותה שיחה גורלית לפני חצי שנה.