הרב סול ברמן
הרב סול ברמןצילום: ניצן קידר

השקט שהשתרר סביב שולחן השבת לא הותיר מקום לספק. היהודים האורתודוקסים בארצות הברית מודאגים הרבה יותר מבעבר באשר לעתידם ולעתיד ילדיהם.

בשתי ארוחות השבת שבהן התארחתי, אצל שתי משפחות שונות ועם אורחים שונים, שמעתי את אותו מסר. בארוחה אחת סעדנו עם זוג מבוגר שכל ילדיו כבר פרחו מהקן ואירח חברים ומכרים, ובשנייה ישבנו לשולחן עם זוג צעיר יחסית, הורים לילדים קטנים, שאירח זוג דומה. כולם חזרו באוזנינו על אותו החשש: "אנחנו שומרים את המסורת האורתודוקסית והנחלנו אותה גם לילדינו. האם זה מבטיח שהנכדים שלנו ישמרו עליה? לא ממש".

המשפחות והאורחים העדיפו להישאר אנונימיים, אבל מדובר בסלתה ושמנה של החברה האורתודוקסית בניו-יורק. משפחות מבוססות, אמונה אמיתית ומושרשת ורצון עז שהילדים ילכו בדרכם. בסעודת ליל שבת יושב לידי מי שעבר לפני התיבה והוביל קהל של כמאה מתפללים. עיניו יוקדות כשהוא נשאל על עתיד היהדות בארצות הברית. "רק האורתודוקסיה תשרוד, וגם ליהודים האורתודוקסים זה לא יהיה פשוט", הוא אומר בנחרצות מודאגת. היושבים בשולחן מהנהנים בהסכמה. אחת הנשים מספרת שבמפגש מחזור עם חברותיה מהתיכון שהתקיים לאחרונה, גילתה שחלק ניכר מהחברות שהצטרפו לקהילה הקונסרבטיבית או הרפורמית מאוכזבות מאוד מכך שילדיהן התבוללו או זנחו את דרך היהדות.

"אנחנו מנסים לתת לילדים הכול", מסבירים לנו המארחים בסעודת השבת, "אבל אנחנו יכולים לדאוג להם עד גבול מסוים וגיל מסוים, אחר כך הם כבר ממשיכים לחיים עצמאיים. אנחנו מנסים לנתב אותם ולתת להם את הבסיס. אחרי זה נתפלל חזק שהבסיס העמוק יחזיק אצלם ואצל ילדיהם לדורי דורות".

הם מביטים במציאות נכוחה. מדובר במי שמוגדרים כאורתודוקסים מודרניים, חובשי כיפה סרוגה במונחים של ישראל, למרות שחלקם חובשים כיפות אחרות. יש להם לא מעט בתי כנסת במנהטן, וגם הקטנים שבהם מרשימים מאוד לא רק ביופיים, אלא גם בהווי התפילה ובדבקות המשותפת.

אבל לדאגה יש בסיס עובדתי. שני מכוני מחקר גדולים בארצות הברית, PEW ו‑PPRI, פרסמו בשנה האחרונה נתונים שנותנים רוח גבית למה ששמענו סביב שולחן השבת. אם לפני כארבע שנים במחקרים דומים 35 אחוזים מיהודי אמריקה הגדירו את עצמם רפורמים, במחקר הנוכחי שיעורם ירד ל‑28 אחוזים בלבד, רק מעט יותר מרבע. הנתונים הללו מצביעים למעשה על תהליך ההתבוללות של יהודים מהקהילה הרפורמית.

מנגד, שיעור האורתודוקסים עולה בהתמדה, אם כי באיטיות. מקרב היהודים המבוגרים האורתודוקסיה מהווה שלושה אחוזים בלבד, אבל בקרב הצעירים עד גיל שלושים - 15 אחוזים הם אורתודוקסים. מדובר בעלייה מתונה אבל מתמשכת, שמתרחשת בין השאר בשל מגמת גידול טבעי באוכלוסייה החרדית.

גם האורתודוקסיה בארצות הברית חוששת לאובדן היהדות של הזרם ההולך וגדל במדינה - מי שמגדיר עצמו כ"סתם יהודי". ההגדרה הזאת שייכת בדרך כלל למי שלא משייך את עצמו לאף זרם או קהילה והקשר שלו ליהדות מינימלי.

"גם הרפורמים צריכים להתאמץ"

במשך כשבוע נדדתי יחד עם משלחת של ארגון גשר ומשרד התפוצות בין קהילות וארגונים יהודיים בוושינגטון ובניו-יורק, במטרה לעמוד על עתיד הקהילות היהודיות ובעיקר על עתיד הקשר בין היהדות האמריקנית לזו בישראל. קשר שלפי טענות של לא מעט אנשים שפגשנו בדרך, התרופף באופן משמעותי.

המסקנה המזוקקת פשוטה מאוד ודי בנאלית: דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. היהדות האמריקנית משופעת באתגרים שלכל אחד מאיתנו בארץ הקודש נראים יומיומיים. בשבת של חורף מגיעים לא מעט מהמתפללים בבית הכנסת לקבלת שבת בחליפה, כשתיק העבודה גם הוא בידם. הם פשוט סיימו מוקדם יותר את יום העבודה במשרד כדי להספיק להגיע לקבלת שבת. אין להם את הפריבילגיה שלא לעבוד ביום שישי, שנחשב יום עבודה רגיל בארצות הברית. להחזיק מניין יומיומי, גם זה לא עניין של מה בכך. "בארצות הברית אתה צריך להתאמץ כדי להישאר יהודי. זה לא פשוט כמו בארץ ישראל", אומר הרב מאיר יעקב סולובייצ'יק, רב בית הכנסת הפורטוגזי העתיק במנהטן, שנחשב לאחד הרבנים הצעירים והמוכרים ביותר בקרב האורתודוקסים המודרניים בניו-יורק.

גם ההידברות בין כל זרמי היהדות שונה לגמרי באווירה האמריקנית. אומנם לא תפגשו כאן חרדי ורפורמי שידורו בכפיפה אחת, אבל בבית הכנסת של הרב סולובייצ'יק יכול להיות חבר גם יהודי רפורמי, ואף אחד לא יעורר מהומה על כך. "מנהג בית הכנסת הוא מנהג ספרד העתיק. אנחנו מקבלים בברכה כל יהודי שמכבד את בית הכנסת ומנהגיו באשר הוא יהודי, גם אם הוא משייך את עצמו לזרם אחר. אם הוא קיבל את מנהג המקום כאן, מבחינתי הוא שייך", אומר הרב.

גם הרב סול ברמן, אחד הרבנים האורתודוקסים המוערכים והמוכרים בארצות הברית, שמלמד כיום בישיבה יוניברסיטי ובבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה, מדבר מזווית שבישראל יתקשו כנראה להכיל. המפגש של המשלחת איתו מתקיים כרב שיח, כשלצידו רב קונסרבטיבי ורב רפורמי – הרכב פחות מצוי ברב-שיח שהיה מתקיים בישראל.

הרב ברמן לא מסתיר את המחלוקות שיש לו עם עמיתיו לפאנל, אבל חושב על האתגר הגדול ביותר של היהדות האמריקנית: העתיד. "יש המון יחס שונה ליהדות ולעם ישראל בארצות הברית. לדעתי, כל מי שחולם על עתיד עם ישראל, צריך לקחת את המציאות הזאת בחשבון ולחלוק באחריות כדי לחזק כל יהודי באשר הוא. עלינו להיות ערבים זה לזה כדי שעם ישראל ימשיך להתקיים", אומר הרב ברמן.

הוא נחרץ באשר למשימה הזאת: "עם ישראל חייב להיות חזק, מדינת ישראל חייבת להיות חזקה, וכל זה צריך להיעשות תוך מחויבות לתורת ישראל. אנחנו צריכים להיות אחראים לכולם ולדאוג שכל החלקים של היהדות יהיו חזקים, כדי שהיהדות תשרוד. למרות שזה לא תמיד מתאים או נעים, אנחנו צריכים לעבוד יחד בשביל המטרה הזאת".

הרב ברמן אפילו נוזף בעמיתיו לפאנל על כך שהם לא מספיק פעילים בתחום. "הקהילה שלנו, זו האורתודוקסית, למדה שאם אנחנו רוצים לשנות דברים בנוגע לזכויות שלנו אנחנו צריכים להילחם עליהם, כי הממשלה לא תעשה את זה בשבילנו. אם אנחנו רוצים לעשות משהו בעולם, אנחנו חייבים להיות אקטיביסטים. אני מתקשה להבין למה הרפורמים והקונסרבטיבים לא משקיעים כוחות אקטיביים משמעותיים בהגדלת היהדות כפי שהם רואים אותה בישראל. אם זה כל כך חשוב להם - שישקיעו".

זה לא נאמר בחיוך או בהלצה. הרב ברמן, כמו רבנים אחרים, סבור שהשמירה על הקהילה היהודית מפני אובדן הזהות דורשת פשרה, גם אם היא רחוקה מאוד מהסכמה. "בישראל מתקשים להבין את זה. אנחנו מאמינים שצריך ליצור קהילות שמאמינות בחשיבות של להיות יהודי, גם אם הוא לא חושב בדיוק כמוני, וגם אם זה מטריד אותי מאוד או אני חלוק עליו הלכתית. בישראל זה לא יכול לקרות, וזה מובן לנו לגמרי".

הרב ברמן מתייחס גם לקהילות החרדיות, שאינן שותפות לקו המחשבה שלו. "ברגע שהקהילה החרדית החליטה אחרי השואה לבנות את עולם התורה שנחרב, הם התנתקו מהקהילה היהודית כולה ועסקו בעצמם. הם סיפור הצלחה, למרות שלא בטוח שההסתגרות שלהם היא בדיוק לטעמנו. אבל כדי להשיג את זה, הם נעלו את עצמם מאחורי חומות".

עם זאת, מניסיונו הוא מספר כי "בארצות הברית החומות בין החרדים ובין העולם החיצוני כבר החלו ליפול. בישראל התהליך נמצא בתחילתו. רואים בחורים צעירים הולכים לצבא, ואחרים שאומרים שמי שלא מצליח בעולם התורה צריך ללכת לעבוד ולפרנס את משפחתו. בארצות הברית יש לי סטודנטים חרדים בבית הספר ללימודי משפטים באוניברסיטת קולומביה, וזה תהליך הדדי. האוניברסיטה מייצרת תנאים שיתאימו להם, והם באים. הם נשארים חלק מהקהילה החרדית, אבל מתחברים לעולם שבחוץ. הם גם משתנים ומגלים שהעולם לא כזה גרוע כמו שהוא מתואר בתוך הקהילה. ברור שזה מדאיג את ראשי הקהילה החרדית, כי הם חוששים שהעולם הסגור שבנו ייפרץ לגמרי והיהדות החרדית בארצות הברית תאבד את צביונה, אבל זה תורם לאחדות עם ישראל".

רשת חברתית ליהודים

על רקע המציאות הזאת, נולדו בארצות הברית ארגונים שמנסים לשנות את המאזן הדמוגרפי המדאיג בקהילה היהודית, והם מבקשים לקרב יהודים בצורה שונה. כזה הוא למשל ארגון One table, שמקיים סעודות ליל שבת ליהודים כאירוע חברתי, לא בהכרח על פי כללי ההלכה האורתודוקסית. כאן בישראל אירוע כזה היה מעורר מחלוקת, אבל בניו-יורק הוא נתפס כעוד ניסיון להביא צעירים שמרגישים מנותקים מיהדות להתחבר בצורה כזו או אחרת ליהדותם. אף אחד לא מנסה למנוע כאן התבוללות, אבל החיבור היהודי, כך יש מי שמניחים, עשוי לסייע.

ארגון אחר שבו נתקלנו בוושינגטון הוא Gather DC. זוהי רשת חברתית מסוג שונה, שהצליחה לקבץ לשורותיה כבר יותר מ‑6,000 צעירים יהודים בגילאי ה-20 וה-30 ברחבי וושינגטון, שלא מבקשים כרגע לחיות חיים יהודיים, אבל מעוניינים בקשר עם היהדות. הרב המלווה את הפרויקט הוא הרב אהרון פוטק. "המטרה שלנו היא לבנות גשרים בין היהודים פה ובין היהדות שלהם", הוא מסביר, "אנחנו רוצים שהם ישאלו למה. למה בכלל אכפת להם להיות יהודים. אם מתחילים מהשאלה למה, הבירור יותר עמוק".

ישראל היא חלק מהבירור הזה?

"ישראל כן מעניינת את הצעירים כאן, אבל זה לא עיקר הזהות שלהם. בניית הזהות היהודית שלהם אינה תלויה בישראל. זה מסייע ומוסיף משהו, אבל לא החלק העיקרי".

צעירים שבאים להעמיק את הקשר היהודי שלהם, מחפשים גם את הקשר לישראל?

"לפעמים כן ולפעמים לא. עלינו מוטל לבנות את הקשר לישראל ולהסביר למה זה חשוב להיות קשור למדינת ישראל. היום זה לא מובן מאליו. בדיוק כמו שבעניין היהודי, לחלקם חשוב להיות יהודים ולחלקם לא. אנחנו צריכים להסביר להם מדוע זה חשוב. הם שואלים לא מעט, ואנחנו צריכים למצוא כל דרך לתת להם תשובה. אנחנו מעט שונים מארגונים אחרים, כי אנחנו יודעים שאין לנו את כל התשובה. אבל יש לנו את כל השאלה - ואת הבירור אנחנו עושים כל הזמן".

בקמפוסים השונים פועלים ארגונים שמקרבים ליהדות בכל מיני צורות, מארגון 'הלל' שנחשב ליברלי יותר, דרך חב"ד שפועלת בצורה קצת שונה מהמוכרת לנו וארגון 'עולמי' השמרן יותר - כולם מקרבים לא מעט יהודים. במהלך אחד המפגשים של המשלחת, אמרו חלק מהצעירים שהם מעדיפים דווקא את חב"ד, לא בגלל העניין היהודי אלא בגלל האווירה. בסופו של דבר, ידיהם של כל הארגונים הללו עמוסות עבודה. גם מדינת ישראל משקיעה בפעילות יהודית בקמפוסים עשרות מיליוני דולרים מדי שנה, והצליחה להגיע לקרוב ל‑20 אלף סטודנטים, במטרה ליצור חיבור בין הסטודנטים ליהדותם ולמדינת ישראל.

פרט לאתגר השמירה של הצעירים בתוך מעגל היהדות, כפי שהסביר הרב פוטק, החיבור בין יהודי ארצות הברית לישראל גם הוא מהווה אתגר. אריק גולדשטיין, מנכ"ל הפדרציה היהודית בניו-יורק, חובש כיפה סרוגה בעצמו, מדבר בכאב על המצב מנקודת מבטו.

"שני הצדדים מצויים בבעיה. לכם בישראל אין הרבה מושג איך נראים חיים יהודיים מחוץ לישראל. כיצד צריך להבין גם את מי שהוא לא יהודי בדיוק כמוני. אני רואה איזה צמא ליהדות יש כאן, ואיך אלפים שלא מוגדרים דתיים ביומיום או שייכים כביכול לזרמים אחרים, נוהרים וממלאים את כל בתי הכנסת בקבלת שבת ובמהלך כל השבת. היהודים בישראל צריכים היום, יותר מתמיד, לנסות ללמוד ולהגביר את המודעות לאורח החיים של יהדות ארצות הברית, שהוא שונה מהותית מאורח החיים אצלכם", אומר גולדשטיין.

ישראל הייתה פעם אחד הסמלים הכי משמעותיים בעיני יהדות ארצות הברית. המצב השתנה?

"זה נכון שישראל הייתה פעם הנושא הכי מאחד בין כל היהודים בארצות הברית, ולא משנה מהיכן באו. היום המצב הרבה יותר מסובך. הפוליטיקה הרסה כאן כל חלקה טובה, יש המון דעות, ומנהיגים דתיים מביעים דעה בנושאים הללו, אולי באופן מוטעה".

גולדשטיין, כאמור, לא חושב שהבעיה היא רק בצד אחד. "אנחנו צריכים לגרום לקהילה שלנו, ובעיקר לילדים ולצעירים אצלנו, לנסות להבין את האתגרים שאיתם אתם מתמודדים כיהודים בישראל כיום. אנחנו מבינים שאורח החיים השונה בין המדינות גורם לבעיות ולמתחים. למרות שיש ירידה בהתעניינות בישראל, אסור להתייאש ולהפסיק. גם אנחנו כאן וגם בישראל צריכים לפעול כדי לבנות עוד ועוד גשרים. זה לא יהיה קל, אבל זו החובה שלנו".

היהדות האמריקנית בכללה מרגישה חולשה בקשר עם ישראל. סביב שולחן השבת אנחנו מנסים להבין מאנשי הקהילה עד כמה זה נכון. אחד היושבים סביבנו מסביר כי "מדינת ישראל חשובה לנו מאוד ואנחנו מתפללים לשלומה - אבל יש דעיכה בקשר והיא טבעית. הדור הצעיר מתעניין בדברים אחרים, ולא קל לחבר אותו כפי שהיה כשאנחנו היינו צעירים". מסביב לשולחן שוררת הסכמה.

כשאני מבקש לדעת מה אנחנו בישראל יכולים לעשות לדעתם, עונה בעלת הבית: "אל תרחמו עלינו ואל תעשו לנו טובה. תתעניינו ביהדות האמריקנית. אתם באתם לכאן וזה מבורך, אבל לא חייבים לבוא. כשהיינו צעירים יותר היה שיח ממשי בין היהודים כאן והיהודים בארץ ישראל. היום זה לא קיים מספיק. יהודים בעולם רוצים לדעת שבארץ ישראל חושבים עליהם ודואגים להם. לכתחילה, לא מתוך רחמים". את אותם קולות אנחנו שומעים במהלך השבת, בבתי הכנסת שאנחנו מבקרים בהם, באנשים שאנחנו פוגשים וגם סביב השולחן בארוחות אחרות.

"להתייחס אליהם כחלק מהמשפחה"

אילן גאל דור, מנכ"ל ארגון גשר, שהוציא בעבר משלחות דומות לקהילות ארצות הברית, מסביר את הבעיה מנקודת המבט הישראלית. "אנו רוצים להעלות לסדר היום את הדאגה שלנו כלפי אחינו המצויים מעבר לים. אנחנו תופסים את עצמנו כמדינת הישראלים. צריך לעלות קומה ולהיות מדינת העם היהודי, לראות ביהודים שנמצאים בתפוצות ובתפוצה הגדולה ביותר, בארצות הברית, כחלק מהמשפחה. ואם הם חלק מהמשפחה - כמו שידענו לבקש מהם כסף או לצפות שיעלו לארץ כשהיינו צריכים אותם - היום הם צריכים אותנו".

תרחיב יותר על המונח "צריכים". הם הרי לא רוצים את הרחמים שלנו.

"הקהילות היהודיות בתפוצות עוברות משברים ואתגרים, ומדינת ישראל צריכה להיות חלק מהמשחק. היהודים בארצות הברית מרגישים שאנחנו הישראלים לא סופרים אותם. כל מי שפוגש את הקהילות ושומע את האנשים, מתחבר לעניין ומבין את הבעיה".

חגי אליצור, ראש אגף במשרד התפוצות, מחדד את המסר. "אנחנו לא יכולים לוותר על אחינו ובשרנו, שנמצאים היום, סליחה על הביטוי המושאל, בקבוצת סיכון לצאת מהעם היהודי. הם בצרה. התנועה הסטטיסטית היא בדרך החוצה מהעם היהודי, שלהם או של ילדיהם. זה הזמן שלנו לדבר איתם, להשפיע עליהם שיישארו חלק מהעם היהודי".

בתקופה האחרונה יש הרבה דברים שמעוררים אצלם כעס עלינו.

"בוא ננסה להפריד. יש דברים שקורים בשטח ומרגיזים את היהודים בארצות הברית, כמו מתווה הכותל והגיור, שזה פוליטי ורגעי. אבל באופן שוטף אנחנו אלה שצריכים להיות היום אחראים לעתיד העם היהודי ולא להתייאש. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה היינו עושים אם זה היה בן הדוד שלנו? לא היינו רוצים להתנתק ממנו. מי שמרגיש חלק מהעם היהודי, אנחנו לא יכולים להתעלם ממנו. האתגרים הדתיים גדולים מאוד, אבל זו המציאות של העם היהודי מחוץ לישראל ותפקידנו הוא להתמודד ולקרב, לשמור על הקשר".

לנו כיהודים אורתודוקסים יש יותר מחויבות לדעתך?

"לאורתודוקסיה בארץ יש סנטימנט ומחויבות ליהודי התפוצות, אבל כל עוד אנחנו לא נחשפים לעניין - אנחנו לא מבינים את עומק המורכבות והאתגר. חלק מהשאלה זו ההתבוללות ומשפחות מעורבות. אין לנו את הפריבילגיה להתעלם מהאתגר הזה".

ומה עושים כדי ליצור את החיבור הנדרש?

"תחום אחד הוא חינוך, ואנחנו משקיעים בו. בנוסף לכך אנחנו חושפים את המצב הזה לקבוצות של משפיעים כדי ליצור חיבור ולהעלות את הנושא לשיח הישראלי. אנחנו מרגישים שהדברים מחלחלים אט אט אל תוך הציבוריות הישראלית", הוא מסכם.

מסע כזה לארצות הברית מעורר שאלות רבות, שמחייבות מענה גם מהצד הישראלי. ילדי ישראל כמעט לא לומדים על יהדות התפוצות, והדור הצעיר כאן לוקה בדיוק באותה בעיה של הדור הצעיר בארצות הברית - ניתוק. אולי העובדה ששר התפוצות ושר החינוך חד הם - השר נפתלי בנט - יכולה להביא להשקעה חינוכית גדולה יותר בתחום ולהבנה כבר מגיל צעיר של אתגרי היהדות מעבר לים, החשיבות בקיום דיאלוג מתמשך ובמאבק על שמירת גודלו ועתידו של העם היהודי.