בשבע מהדורה דיגיטלית

החולה חוזרת לחיים

רשות הטבע והגנים וקק"ל שילבו ידיים במבצע רחב היקף להצפת שמורת החולה במים טבעיים. התוצאה: האתר הופך לאטרקציה תיירותית בינלאומית

אבינדב ויתקון , י' בטבת תשע"ח

"ככל שנגדיל את שטחי המים בחולה, כן ייטב לטבע". שמורת החולה
"ככל שנגדיל את שטחי המים בחולה, כן ייטב לטבע". שמורת החולה
צילום: עמיר בוחניק

פעם היא הייתה המלכה הבלתי מעורערת. בשנות החמישים הסתערה המדינה הצעירה על עמק החולה: אדמות הביצה יובשו במאמץ אדיר במשך שנים, המים נוקזו בתעלות, ועשרות אלפי הדונמים של אגם החולה וביצותיו נחרשו לשדות מוריקים, מטעים ויישובים. שטח קטן של 6,000 דונם הוקצה ברגע האחרון לשמש כשמורת טבע, אולם המערכת הטבעית בה הייתה כל כך פגועה, שרק 3,000 דונם מתוכם נשמרו והשאר הועבר לטובת החקלאים.

היום, 60 שנים אחר כך, המלכה מוכנה, בלית ברירה, לשותפים בשלטון. האדמה התגלתה כלא איכותית כל כך לחקלאות, ניקוז הביצה פגע עם הזמן באיכות מי הכינרת, שאגם עמק החולה וביצותיו היוו למעשה מסנן אקולוגי טבעי שלה. בשל בעיות בטיב הקרקע ננטשו חלק משטחי החקלאות, וברקע החלה העלייה בתיירות כענף פרנסה חלופי לרווחיות הנשחקת של החקלאות.

השנים השחונות האחרונות, שבהן ירד מעט מאוד גשם באגן ההיקוות של הכינרת, מגדילות את האיום על עתידו החקלאי של עמק החולה. קשה להפנים זאת כשהטבע משתולל מסביב באלף גוונים של ירוק, אבל המחסור במים עושה את שלו. בין מטעי הפקאן, ההדרים והנקטרינות של אצבע הגליל, אפשר כבר לראות את הקרחות – חלקות אדמה מבוראות, שעד לאחרונה עמדו בהן מטעי עצי פרי.

"הבצורת הביאה לכך שקיצצו לנו 25 אחוזים ממכסות המים, ואם גם החורף הזה יהיה שחון נגיע לקיצוץ של 35 אחוזים", אומר ניצן דהן, מנהל אגודת המים חצבני דן השייכת ליישובי האזור. "משמעות הקיצוץ היא שהמים יועברו מגידולי השדה העונתיים למטעים. זה אומר שלא יהיו גידולי שדה (גד"ש), וזו מכה ניצחת גם לגד"ש וגם לתעשייה שתלויה בהם - מובילים, מפעלים, עיבוד ירקות וכדומה".

על שפת מטעי קיבוץ דפנה זורם הדן. המים עודם צלולים ונפלאים, אבל המפלס, כפי שאפשר לראות מגובה הסכר המכוון את הערוץ, נמוך. עדיין מפלס סוף הקיץ, רק 30 אחוזים מהשפיעה במיטבה. רק 300 מ"מ גשם יורדים בעמק החולה בממוצע, ועל כן החקלאות, כמו גם הטבע, תלויים במים הללו של הדן, הבניאס, החצבאני והמעיינות השונים. "כשאין די גשם השפיעה יורדת, ואצלנו אין גיבוי חיצוני של מי כינרת או מים מותפלים. אנחנו משיבים 100 אחוזים ממי הביוב לשימוש חוזר בחקלאות, אבל האוכלוסייה קטנה, כך שזה גם כן לא מספיק", אומר דהן. "הכי קשה וחמור זו ההחלטה להעלות את מחיר המים לחקלאות אצלנו ולהשוות אותו למחיר מי החקלאות שמפיקה מקורות. המים שלנו זולים כי אנחנו יעילים. למה שנשלם מאות אחוזים יותר על המים בגלל שמקורות לא יודעת להתנהל? המשמעות היא שעוד ועוד מטעים ייעקרו. הגישה הזאת עלולה להביא להרס החקלאות בגליל העליון".

לא רק שפמנונים

אבל החקלאות הנאנקת בחולה מסתתרת מאחורי התמונה הכללית האידילית הנפרשת לעיני הבא אל העמק. באור החורפי הרך האזור נעטף צבעים חלומיים וענני ציפורים עושים דרכם אליו וממנו בכמות ובמגוון שלא נודעו עשרות בשנים. ביצת החולה שולחת יד מהקבר, נוגסת פיסה אחר פיסה בשדות היבשים. יוזמה שמקדמות בשנים האחרונות רשויות הטבע בישראל מחוללת שינוי דרמטי בשמורת החולה: עוד ועוד שטחים בשמורה מוצפים על ידי הרשויות במים מהמעיינות הסמוכים, ואיתם מגיעים צמחים ובעלי חיים שעשרות שנים לא נראו באזור. באזורים כמו אגמון החולה של הקק"ל, הדבר הופך לאטרקציה תיירותית נדירה, ובסמוך לו, בשמורת החולה, הוא יוצר מהפך סביבתי, היסטורי. לכאורה זהו פרדוקס: כיצד אפשר להזרים מחדש אל השטח הפתוח מעיינות נחלים שבעבר נשאבו לצורכי אדם, בשעה שחסרים מים בצינורות ההשקיה?

"המים שזורמים בשנים האחרונות חזרה אל הטבע בחולה הם אותם המים שבעבר נלקחו בתעלות מלאכותיות אל הירדן ומשם אל הכינרת", מסביר נסים קשת, מנהל אגף סביבה ברשות הטבע והגנים. "אלה המים שמזינים את הכינרת והם חייבים לזרום הלאה. המהפך שנוצר בעשור האחרון הוא ההבנה שאם ניתן להם לזרום באופן טבעי אל הירדן ולא דרך התעלות, בדרך הדומה ביותר למה שהיה בעבר, לא רק שלא יחסרו מים בכינרת, אלא שהמים יהיו הרבה יותר איכותיים ואיכות מי הכינרת תעלה".

מאז הקמתה הייתה שמורת החולה צל אומלל של המקור. מטיילים תמימים התקשו לראות משהו מבעד למעטה המים האטומים. ראשים של צבי ביצה וגישה מזדמנת אל דג שפמנון אדיר מימדים היו פעמים רבות חוויית הטבע האולטימטיבית, אולי גם איזה שקנאי מרוחק. רק שלושה מיני דגים מקומיים שרדו בשמורה מתוך 14 שחיו בה בשנות ה‑50. גם מינים רבים של צומח מקומי נכחדו ופינו את מקומם למינים פולשים. דגי בורי, קרפיון ושפמנון ענקיים שלטו במים העכורים ומנעו מיצורים קטנים מהם להתקיים ולהתרבות. בהיעדר דגים קטנים מהשמורה, הדירו את רגליהן גם מיני ציפורי מים רבים, הניזונות מהם. איכות המים הירודה דיללה אף היא את מגוון החי והצומח, שכן מים טבעיים לא זרמו כלל לשמורה, שהתקיימה ממי הביוב של בריכות הדגים שהוזרמו אליה.

מי שביקר בשמורה אך לפני שנים ספורות בלבד, לא יכיר אותה כעת. המים דמויי מרק האפונה פינו את מקומם למים צלולים, ומכל עבר מתפרצים יצורים חיים בחגיגה עוצרת נשימה עד שקשה להעתיק את הרגליים והעיניים ולהמשיך הלאה במסלול. "זה באמת לא אותו המקום", מאשר קשת, "בזכות חוק 'זכות הטבע למים', התחלנו לפני עשר שנים להזרים מים נקיים אל השמורה בקליחה טבעית, כמעט כמו פעם. הטבע הגיב מהר: ב‑2011 נמצאה פה לראשונה מאז שנות ה‑40 העגולשון, צפרדע ייחודית לחולה שנחשבה לנכחדת. ככל שחולף הזמן אנחנו רואים שהטבע משקם את עצמו במהירות מדהימה: יותר צמחים, יותר דגים, יותר ציפורים, וזו רק ההתחלה".

במקביל להחלפת מי השמורה, החלו ברשות הטבע לקדם חלום ישן – אם כבר מקבלים מים נקיים לשמורת החולה, מדוע לא לתת להם לזרום אליה דרך שטחים נוספים, ובכך למעשה להגדיל את שטחה? ובאמת, לאחר הכנות תשתית מרובות הוזרמו מי נחל עינן והירדן אל "חלקת ה‑400 דונם" כפי שהיא מכונה, שטח שעמד בשיממונו מאין מים מאז ייבוש החולה. עופות המים ממריאים על רקע הרי הגולן, כשאנו מגיעים לשטח הסגור למבקרים בדרך כלל. גם אם רוצים להימנע ממליצות, המראות כאן באמת בראשיתיים.

יפעת ארצי, אקולוגית שמורת החולה, מראה את הסימנים שהותירו אחריהם הלוטרות – טורפים קטנים ושוחרי מים, שכמעט נכחדו מהארץ. "הלוטרות הגיעו מיד לשטח החדש", היא מסבירה, "מיד אחרי הדגים שמהם הם ניזונים". לאחרונה סיכמה ארצי שנתיים מאז הוזרמו המים לשטח החדש, והממצאים מדהימים. "נעשתה המון מחשבה ועבודה כדי שהפרויקט יצליח", היא אומרת, "יצרנו נתיב חדש לנחל עינן אל שטח ההצפה, חיברנו בתעלות את חלקות ה‑400 דונם לירדן מצד אחד ולעינן מצד שני, כך שהשטח החדש מחובר למקורות המים המקוריים שלו, כמו לפני הייבוש. שתלנו עשרות אלפי שתילים של צמחייה מקורית וייחודית לחולה, ובנינו מקומות מעבר, מסתור ומנוחה לדגים. ובאמת הטבע עשה את שלו".

אחת התופעות המעניינות ביותר היא חזרתם של שלושה מיני דגים נדירים שלא נצפו בחולה מאז ייבושה. הדגים צלחו במעלה הזרם מהירדן אל שטח ההצפה החדש, בין היתר כדי להגיע אל מימי העינן החמימים כל השנה. "בנינו למעשה 'סולמות דגים'", מסבירה ארצי, "כלומר חפרנו ערוצים שמחברים בין גופי המים – מהירדן הנמוך במזרח אל שטח השמורה הגבוה, שמצידו המערבי זורם נחל עינן. המעברים מאפשרים לדגים לעלות במעלה הזרם, וגם יש להם מסתור ומקום לנוח. כך עשו גם הדגים שחזרו לחולה מהירדן. כך הגיע אמנון הגליל שנכחד מהחולה, והוא תלוי במי העינן החמימים כדי לשרוד את החורף". עוד שני מינים חדשים לחולה הופיעו בחלקה החדשה: חפף ישראלי ובינית גדולת קשקש. "למעשה, ממצב שבו שרדו בחולה רק שלושה מינים מתוך 14 שהיו בה לפני הייבוש הגדול, היום המצב התהפך: מתוך 14 מינים, חסרים לנו רק שלושה. אומנם זה טבע סיעודי, שבלי עזרה והתערבות מתמדת לא יכול להתקיים, אבל זה עדיין הרבה מאוד".

רכב קרטינג במקום מחרשה

מעט צפונה לשמורת החולה משתרע על שטח של כ‑5,600 דונם פארק האגמון של קק"ל, מתחרה צעיר יחסית לשמורה הוותיקה, שנוסד לפני 15 שנים על שטחי חקלאות שהוצפו מחדש. בשביל ציפורים רבות – המפורסמים שבהן הם רבבות העגורים – הפכו האגמון והשטחים שסביבו למוקד משיכה מועדף. כך גם ל‑420,000 מבקרים שבאים לצפות בפלאים המעופפים מדי שנה.

סיפור לידתו והתפתחותו של האגמון מסמן את התהליך שעוברת מדינת ישראל מהיבטים שונים בעשורים האחרונים: ממדינה המקדשת את החקלאות, לזו שמקדשת את החיים הטובים. מכיבוש הטבע על ידי המחרשה, לכיבוש המחרשה על ידי המטייל החמוש במשקפת ורכב קרטינג יקר להשכיר.

ואכן, האגמון לא הוקם על מנת להוסיף טבע לעמק, אלא מתוך הייאוש מעתידן של אדמות הכבול שהחקלאים לא הצליחו לשקם. במהלך שנות ה‑90 התגבשה ההבנה שיש להציף חלק מהאדמות הללו כדי למנוע את שחיקת אדמת הכבול, שגרמה לכך שציפורים רבות נעלמו מהעמק במשך עשורים ארוכים. עם חזרת הציפורים הגיעו המחשבות על תיירות, וקק"ל – שבעבר ייבשה את עמק החולה בהתלהבות חלוצית - נרתמה לסייע.

"האגמון מסמל באופן הכי בולט את מה שעבר על קק"ל בשנים האחרונות", אומר עמרי בונה, מנהל מחוז צפון בקק"ל, "מגוף שכולו מוקדש לחקלאות הוא הפך לאחד הגופים הסביבתיים המובילים במדינה".

האם הטבע, שעליו קק"ל הכריזה בימי קום המדינה כאויב ההתיישבות, הוא שיהפוך למנוע הצמיחה הכלכלי וממילא גם הדמוגרפי של העמק? זו ללא ספק הנחת העבודה בעשרים השנים האחרונות, וקק"ל, יחד עם היישובים החקלאיים שתרמו את אדמותיהם לטובת פרויקט האגמון, משקיעים מיליונים כדי למצות את המהלך. מרכז המבקרים החדש שנבנה בימים אלה בכניסה לאגמון והמלון החדש 'גליליון' השוכן בסמוך, ממחישים שהרוח בערבי הנחל נושבת הפעם לטובתם.

"הקמת מרכז המבקרים תיתן ללא ספק דחיפה מאוד משמעותית לאתר האגמון ולתיירות באזור", אומר בונה, "זה עומד להיות מרכז מבקרים מהיפים שיש, עם חשיבה ומעוף בכל הנוגע לתכנון ולפיתוח שלו, מה שיהפוך את האגמון לאחד מאתרי הצפרות המובילים בעולם וימשוך מבקרים נוספים מהארץ ומחו"ל".

הצפת האגמון הביאה לאישוש מדהים במספר מיני הציפורים באדמות העמק – מ‑160 ל‑390, מה שמעיד עד כמה פוטנציאל שיקום הטבע הוא גדול למרות ההפרעה האנושית. ואם כבר הפרעה, מדוע לא בדמות תיירים? ואומנם, תיירות ציפורים מחו"ל היא ללא ספק היעד הנכסף שעשוי לאושש את רף ההכנסות מהטבע, בייחוד לאור המגמה שבה ישראל הולכת והופכת ליעד אטרקטיבי לתיירות נכנסת.

"במדינות אירופה יש טרנד הולך וגדל של צפרים שמוכנים לנסוע לחו"ל בשביל חופשת צפרות של צפייה בציפורים", אומר בונה, "אנחנו בישראל נמצאים במרחק קצר בלבד מאותו חוג גדול של חובבי צפרות. אם נשכיל לשווק את עצמנו נכון בירידי הצפרות באירופה ובצפון אמריקה, יש סיכוי למשוך אלינו נתח הולך וגדל של תיירות עולמית, שכן בכל מה שקשור לפוטנציאל צפייה בציפורים, אין כמעט מקום אטרקטיבי כמו ישראל".

בנוסף למרכז המבקרים, בקק"ל מתכננים להקים במקום גם מרכז בינלאומי לחקר הנדידה בשיתוף האוניברסיטה העברית, מכללת תל חי והמועצה האזורית גליל עליון, במטרה למתג את האזור גם כמרכז אקדמי לשמירת טבע. האם קק"ל אכן ערוכה ומסוגלת להפוך להיות גוף ירוק במקום הרשויות האמונות על כך, כגון המשרד להגנת הסביבה ורשות שמורות הטבע? קשה לדעת. כך או כך, התקציבים והאדמות במידה רבה בידיהם, והמציאות אומרת את דברה. "השינוי הזה מתרחש כבר 30 שנה", מעיד בונה על התמורות שעוברת קק"ל, אשר מחפשת את דרכה ומפעם לפעם חוטפת הצלפות - משמאל בעיקר - על כך שתפקידה הלאומי לא ברור, ואולי הסתיים. אלא שהאתגר הירוק העניק לגוף הציוני הוותיק חיים חדשים. "קק"ל היא הגוף המוביל בטיפול ובשיקום הנחלים במדינת ישראל, לצד הייעור כמובן, אבל גם מקדמת נושאים של התייעלות אנרגטית ומניעת זיהום, שהם הנושאים החשובים היום למדינת ישראל".

לא מוותרים על החקלאות

אך לפני מהפכות ירוקות, קק"ל היא במידה רבה נציגת ההתיישבות העובדת, וזו, לפחות באזור עמק החולה, מודאגת מאוד. בעקבות מצב החקלאות הקשה בשל השנים השחונות שתיארנו בראשית הכתבה, נפגשו לאחרונה ראשי המועצות באזור עם יו"ר קק"ל, דני עטר, ושטחו את דאגותיהם. לכולם ברור עתה, שעל אף קרב המאסף להקצאות מים ומחירי מים סבירים, תיירות נוף וטבע היא הפתרון האטרקטיבי ביותר לכל הצדדים. הבעיה היא שההכנסות הישירות מהאגמון עדיין נמוכות מהמצופה: חצי מיליון עד מיליון שקלים בשנה בלבד ל‑5,600 הדונמים שמושבי וקיבוצי העמק העניקו לטובת האגמון, רווח נמוך מהמקובל מחקלאות גידולי השדה בשטח בגודל זהה. אלא שהרבה ברירות אין, שכן האדמה בעייתית ומים לחקלאות חסרים גם כך. כלומר, הרווחים מהחקלאות הם תיאורטיים ממילא ולא ברי מימוש. ההיגיון אומר להציף שטחי חקלאות נוספים כדי למנף את האטרקציה, אבל החששות מהצעד לא פשוטים. החקלאות מוכרת וידועה, על אף כל בעיותיה, והתיירות לעומת זאת עדיין בחיתוליה.

"מצוקת המים בעמק בהחלט עלולה לסכן עם הזמן את החקלאות ואת עתיד פרויקט הצפת אדמות הכבול", אומר בונה, "ולכן אנחנו עושים מאמצים גדולים לסייע לחקלאים, כדי שיקבלו מרשות המים הקצאות מים סבירות במחירים סבירים, כדי שהחקלאות תוכל להמשיך. אז אפשר לומר שההיגיון הוא בכלל ללכת על הגישה המקסימליסטית, לוותר על רוב הגד"ש בעמק ולהציף מחדש את עמק החולה, אבל אני לא מאמין שזה יעבור. כל גוף מים קטנטן שרוצים להוסיף דורש תיאום ושכנוע של גורמים רבים, לכן ברור שהיום אף אחד לא יקבל את הרעיון של הצפות חדשות בקנה מידה רחב. קשה לחשוב על כך שבמקום חקלאות ניתן לכמות מים עצומה פשוט לזרום לשטח ולהתאדות בשמש. לכן אין מנוס אלא להמשיך ברעיון של שילוב בין תמיכה ופיתוח החקלאות ובין פיתוח השטח הטבעי והתיירות".

באופן מוזר, ואולי אופייני למדינת ישראל, שני גופי הטבע של העמק - שמורת החולה והאגמון - מנוהלים בנפרד על ידי שני גופים שונים, והמבקר התמים צריך לרוקן את כיסיו פעמיים: הן בכניסה לשמורה בעבור ההוצאות השוטפות של רשות הטבע והגנים, והן בעבור האטרקציות של האגמון, לטובת קק"ל ושותפיה באגמון. הדעת נותנת שמשני האתרים אפשר יהיה ליצור חוויה משותפת של טבע, נוף ופנאי בכרטיס אחד, אבל זו עדיין לא המציאות.

למרות זאת, קנאת סופרי הציפורים מרבה חוכמה, ונסים קשת מרשות שמורות הטבע מעודד מהמגמה הכללית, וחושף שכבר מונחת על השולחן תוכנית אופרטיבית להצפה נוספת. "אני יודע שכבר לא נקבל מחדש את שטחי השמורה שנמסרו לחקלאים לפני עשרות שנים, אבל יש חזון גדול אחר לאגֵם שטח גדול מאוד של 700 דונם נוספים, שטח שישמש גם למיתון גאויות, גם כמאגר מים לחקלאות, וגם לשמירת טבע", אומר קשת. "זה נשמע מורכב מדי, אבל אין ברירה. התפיסה שלנו היא שככל שנגדיל את שטחי המים בעמק החולה כן ייטב לטבע, ונצטרך ליצור איזון בין הצרכים השונים כך שכולם יצאו מרוצים". קשת היה רוצה לראות מודל עתידי, שבו המרחב כולו מנוהל באופן מאוחד, במחשבה משותפת, ולא במאבק כוחות בין הצדדים. "העמק צריך להתנהל כמרחב חקלאי-טבעי-תיירותי בהנהלה אחת, אבל עצם זה שמדברים ביחד זה כבר טוב", הוא אומר, "זה עניין של זמן ותהליך, ואני אופטימי".