בשבע מהדורה דיגיטלית

שמש יוקדת

כשהמציאות דוקרת, גם מאמר קטן עושה בלגן גדול. מה שקורה בבית שמש לא נשאר רק בבית שמש

דביר שרייבר , י' בטבת תשע"ח

לא רק בשכונות חרדיות, אלא גם בצירי תנועה מרכזיים בעיר. שלטי צניעות בבית שמש
לא רק בשכונות חרדיות, אלא גם בצירי תנועה מרכזיים בעיר. שלטי צניעות בבית שמש
צילום: יעקב לדרמן, פלאש 90

הסערה הגדולה החלה ביום חמישי שעבר, כשהרב איתי אליצור העלה לפייסבוק מאמר שפרסם באתר ערוץ 7 נגד הנשים שעתרו לבג"ץ בדרישה להסיר את שלטי ההפרדה בין גברים לנשים בבית שמש. "יש כאן צד אחד שהחליט לחנך את הצד השני...", כתב אליצור, "יש כאן צד אחד שהחליט להיכנס לשכונות של הצד השני ולכפות על תושביהן את דתו".

תקציר הפרקים הקודמים: קבוצת נשים תושבות בית שמש פנתה לעירייה כדי שתסיר מהרחובות שלטים שדורשים מנשים לעבור למדרכה השנייה, או סתם לעבור שם רק בלבוש צנוע. העירייה טענה שזה לא בסמכותה, אבל הנשים פנו לבג"ץ שקבע שזה כן בסמכותה ואפילו חובתה. העירייה חרקה שיניים והסירה את השלטים, גורמים עלומים תלו אותם מחדש, איתי אליצור כתב מאמר, והפייסבוק נשטף בצונאמי של תגובות שלא ראתה שפחה על הים. טוב, בטח דרשו ממנה לעבור למדרכה המקבילה.

אני לא מכיר את הרב אליצור באופן אישי, אבל המאמרים שלו הם עונג אינטלקטואלי צרוף. את בית שמש, על תושביה ומדרכותיה, אני דווקא מכיר היטב. אני גר בה כבר 20 שנה, או כמו שוותיקי בית שמש אוהבים להגיד לי, רק 20 שנה. אז למה הרב אליצור, איש יקר ועדין שבסך הכול העלה טענה ראויה לדיון, חטף מאנשי בית שמש תגובות כל כך אמוציונליות?

כי בבית שמש המצב הפוך. בכל עיר אחרת יש טעם לשאול למה הרוב מנסה לכפות נורמות מערביות על המיעוט החרדי המסתגר. אבל בבית שמש הרוב חרדי (קצת יותר מ‑50 אחוזים), והוא לא סופר את כל השאר. מאז בחירות 2008 ראש העיר הוא חרדי, ומאז 2013 למפלגות החרדיות גם יש רוב מוצק במועצת העיר. העירייה אומנם לא הציבה את השלטים הפוגעניים, אבל היא לא עושה כלום כדי להילחם בהם. ולא, השלטים האלה לא מוצבים רק בשכונות חרדיות מובהקות, אלא גם בצירי תנועה מאוד מרכזיים בעיר, כאלה שחייבים לעבור בהם כדי להגיע מקצה אחד של העיר לקצה השני. הרבה נשים (וגם גברים) כבר חטפו שם קללות, צעקות, יריקות, חיתולים מלוכלכים, בקבוקים מזכוכית ואפילו אבנים, רק בגלל שעברו שם בלבוש לא צנוע, או סתם עברו שם. "לבוש לא צנוע", מבחינתם, הוא כל מה שלא מיישר קו עם קוד הלבוש של קיצוני החרדים. למשל, סנדלים בלי גרביים. או שרוולים שלא מגיעים עד פרק כף היד. הזהרנו אתכם, אומרים התוקפים. ראיתם את השלטים, לא?

מה עושה ראש העיר? כלום. בחצי פה מגנה את הקיצוניים, אבל בשתי ידיים נותן להם כל מה שהם רוצים. מי שמתלונן מקוטלג מיד כרפורמי, או אנטי-חרדי, או סתם בכיין. כשנערים דתיים לאומיים סיפרו לו פעם על ההתקפות וההשפלות שהם חווים בכל שבת בדרכם להדריך בסניף מרוחק של בני עקיבא, ראש העיר אמר שזה בגלל שהם לבושים באופן לא צנוע. תקציבים לתנועות הנוער הציוניות בעיר, אגב, אין. החוגים לחרדים במתנ"ס זולים בעשרות אחוזים מהחוגים לציבור הדתי-לאומי והכללי. קייטנות בקיץ שעבר סובסדו לחרדים, נחשו למי לא. כל שכונה שחרדים נכנסים לגור בה הופכת למוקד סכסוך, לא בגלל שחרדים הם אנשים רעים, חלילה, אלא בגלל שתמיד יקומו כמה עסקנים שיחפשו איך להבהיר לתושבים הוותיקים שעכשיו זו שכונה חרדית. למשל, לתקוע עמודים לעירוב (הם לא סומכים על העירוב הכללי של העיר) באמצע הרחוב, ליד כניסות של בתים וצמוד לחצרות פרטיות. או לתבוע מהשכנים לסגור את החלונות כשהם מדליקים טלוויזיה, או לא לעשות ג'וגינג ברחוב (זה לא צנוע). התושבים הלא-חרדים זועקים מרה, אבל לעירייה יש בעיות שמיעה חמורות.

ובאמת שלא מדובר בשנאת חרדים. החרדים הם אחים שלי, לטוב ולרע. לפעמים, בשעת הדחק, הם אפילו סופרים אותי למניין. רובם המוחלט אנשים טובים ומוסריים, אבל כציבור הם עדיין מתנהלים כמיעוט נרדף שצריך להגן על עצמו מפני הקוזאקים. רק שבבית שמש הם כבר הרוב, ועדיין מתנהגים כמיעוט שדואג רק לעצמו. בגלל זה כל כך מתסכל כשמישהו מבחוץ מאשים אותנו שאנחנו כופים את עצמנו על החרדים, ועוד יותר מרגיז כשמדובר באדם מהציבור הדתי-לאומי, תושב יו"ש, שאמור לדעת כמה זה מקומם שבבוקר אתה חוטף אבנים בדרך ובערב אומרים שזה קרה באשמתך.

הרב איתי אליצור, איש ישר והגון, הבהיר אחר כך שהתכוון לסוגיה העקרונית ולא ידע על המצב המיוחד בבית שמש. אבל לא פעם ולא פעמיים כל מיני אנשים, ודווקא מהציבור הדתי-לאומי, מאשימים אותנו בהתנשאות על חרדים. כמו בכיר באגף המתנ"סים בעיר, חובש כיפה סרוגה, שמגיע לבית שמש כל בוקר, עוזר לחרדים להדיר מהמתנ"ס את כל מי שלא כמוהם, הודף בקשיחות את קובלנות התושבים הלא-חרדים, ובערב חוזר ליישובו ההומוגני אי שם ביו"ש. או בכיר בחברה למתנ"סים, גם הוא מהציבור הדתי-לאומי, שהואיל פעם להיפגש איתנו רק כדי להטיף לנו שאנחנו צריכים להתחשב בציבור החרדי ולוותר לו. או אנשי הבית היהודי, שעשו פה בבחירות העירוניות פליק-פלאקים פוליטיים שפילגו את הציבור הלא-חרדי והגישו לחרדים את העיר על מגש של זהב. מאז לא זכור לי שראינו אותם באים לנסות לעזור.

בכל פעם שחרב חדה מונחת על מפעל ההתיישבות ביו"ש, אנחנו שואלים בכאב איפה כלל עם ישראל ולמה הוא אדיש למאבק. בצדק. היום הציבור הדתי-לאומי בבית שמש שואל איפה כלל הציבור הדתי-לאומי, ולמה הוא אדיש למאבק. ולא, תשובות כמו "מה יש לכם לחפש שם, תעזבו וזהו" הן תשובות גרועות לא פחות מהתשובות המעליבות ששמעו תושבי גוש קטיף וצפון השומרון. בית שמש היא מיקרוקוסמוס של מה שהולך להתרחש בכל החברה הישראלית, שבה הציבור החרדי מתעצם ומשתלב. כן, גם בהנהגה. זה מבורך, החרדים הם אחינו, בשר מבשרנו, אבל זו חייבת להיות השתלבות. לא השתלטות.

משחק העונה

אלאור אזריה הגיש לנשיא המדינה בקשה חוזרת לחנינה, הפעם בחתימת חברי כנסת ושרים ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון. טוב, אין ספק שעכשיו ריבלין יגיד לעצמו שאם חבריו הטובים ביבי ואיווט מבקשים, אין מצב שהוא לא אומר כן. גם אין מצב שנתניהו וליברמן חתמו על העצומה בידיעה ברורה שזה מה שיגרום לריבלין להגיד לא, מה שיחזק אותם כאבירי הימין ואת ריבלין בתור המאמי של השמאל. לא, נו, אתם לא באמת חושבים שזה רק משחק פוליטי שבו כולם מרוויחים, חוץ מאלאור שימשיך לשבת בכלא ולא יקבל שום חנינה. טוב, מה אתם רוצים. הוא חייל, לא פוליטיקאי.

לברון דוס

"הכי גרוע זה לעבוד בחג ולהיות רחוק מהמשפחה!", צייץ השבוע בטוויטר לברון ג'יימס, שכמו כל שחקני ה‑NBA ועוד רבים אחרים ברחבי העולם עובד בשבתות ובחגים כדי שאנשים אחרים יוכלו ליהנות ממשחק כדורסל, לנסוע בתחבורה הציבורית, לשלם הון על אטרקציות או סתם לקנות שקית חלב מתי שרק בא להם. "אני אוהב את מה שאני עושה ולא הייתי מחליף את המקצוע שלי בעד שום דבר בעולם, אבל זה לא משנה את העובדה שאני מרגיש נורא", כתב האיש שמרוויח עשרות מיליוני דולרים בשנה, אבל מצהיר שמה שהכי חשוב לו זה לראות את הבת שלו מחייכת ואת הילדים שלו מסיימים תיכון. אותם ילדים שחגגו השבוע את חג המולד בלעדיו.

לתשומת ליבם של אלה שנורא חשוב להם שהכול יהיה פתוח בשבת.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com