בשבע מהדורה דיגיטלית

הצבא צועד על יראתו

סא"ל שלום אייזנר, מח"ט הבקעה, שהיכה בנשקו "פעיל שלום" בכביש 90 לא מתראיין, אבל מגיב לראשונה במסרון מרתק.

ידידיה מאיר , י' בטבת תשע"ח | עודכן: 08:03

סא"ל שלום אייזנר
סא"ל שלום אייזנר
Photo by Noam Moskowitz/FLASH90

1.

אנחנו עוסקים לאחרונה יותר מדי באירועים נקודתיים ולא חשובים. וחבל על הזמן, במובן הקדום של המשפט. פשוט חבל על הזמן. הם לא שווים את כל ההתעסקות הזאת.

למשל, הסיפור של הגיליוטינה. נכון, זה נתן לימין עוד טיעון אחד לבנק ההוכחות על כך שיש הסתה גם בשמאל. אני מסכים. אכן יש שיח צבוע וחד צדדי נגד הימין, כאילו רק אצלו יש תופעות של מחאה חריפה. אפשר לדמיין מה היה קורה כאן לו איש ימין היה מסתובב עם גיליוטינה כמיצג אומנותי שמבקר, נניח, את בית המשפט העליון או את הנשיא (טוב, קשה למצוא מיצג או דימוי שיבטא את מה שעובר לאחרונה על ריבלין). אבל פרט לעניין הפולמוסי הזה, אין לגיליוטינה מההפגנה בתל אביב שום משמעות.

היא לא באמת מייצגת תופעה רחבה, מסיבה פשוטה: אם תשאלו את הרוב המוחלט של משתתפי ההפגנה נגד ראש הממשלה אם הם תומכים בהצבת הגיליוטינה, הם יגידו לכם שממש לא. ואני מקווה שזאת לא תהיה בגידה בערכי הימין אם אומר שאני מאמין להם. אז על מה, אם כן, יש לדבר פה כל כך הרבה? על התדרדרות השיח? שטויות. השיח לא התדרדר. כולה אדם אחד מתל אביב שחושב שהוא אומן מחאה מגניב. ועם כל הכבוד, איש אחד עם גיליוטינה מקרטון ועם פוזה מקרטון לא שווה את הצומי של מדינה שלמה.

לעומת זאת, יש אירועים נקודתיים שאנחנו עוסקים בהם פחות מדי. למשל, הסיפור המזעזע של הנערה שתקפה את הקצין מול המצלמה בכפר נבי סאלח. אני יודע שבמשך כמה ימים דיברו על כך, אבל זה לא מספיק. כי כאן לא מדובר בפוזה, אלא בהתרחשות אותנטית לגמרי. זו אינה התפרצות מקומית של נערה חצופה אחת, או הבלגה מקומית של קצין אחד. יש לזה כל כך הרבה השלכות על חיינו.

2.

הכי הקפיצו אותי אלה שאמרו שזה מוכיח כמה משחית ואלים הוא ה"כיבוש", הנה, תראו לאילו מקומות קשים הוא מביא אותנו. סליחה? אם יש משהו שהתקרית הזאת מוכיחה, זה שצה"ל לא מרתיע כמו שהוא היה אמור להרתיע. כבר במערכה הראשונה של הסרטון, עוד לפני שהגיעה הסטירה, נדהמתי מהאומץ של הנערה לגעת במרפקו של חייל צה"ל. לא יודע מה איתכם, אבל כשאני נוסע לתומי בכביש ירושלים-תל אביב, ופתאום הניידת שמאחוריי קוראת לי "קאיה תעמוד בצד!", הדופק שלי עולה. ומדבר איתכם כאן נהג תמים, חגור, שמאותת גם בנסיעה בחניון בקומה מינוס 3. יש משהו מעורר יראה באיש חוק עם מדים ואזיקים. האם יש סיכוי שהוא יעצור אותי? יכבול את ידיי? מה פתאום. אתם יודעים מה השוטר בכלל רצה? שאעצור בצד כי עכשיו הוא סוגר את המסלול כדי לאפשר לרכבים בנתיב הנגדי לעבור, בגלל עבודות בכביש. אבל לא משנה. זה תמיד מלחיץ. מין דיסטנס כזה בין אזרח קטן לשוטר גדול. האם הייתי מעלה בדעתי לגעת בשערה משערות מרפקו של השוטר?

בעצם, מי מדבר בכלל על שוטרים? אפילו מפגש עם פקח חניה גורם לי לחשש. והוא באמת לא יכול לעשות לי שום דבר שהוא מעל קנס של 100 שקלים חדשים. אבל לא משנה, הוא בעל סמכות, הוא לובש מדים, וזה שם אותו במקום מסוים, ובעיקר שם אותי במקום מסוים. מי מעז לגעת בו? שלא לדבר על לסטור לו.

והנה אותה עהאד תמימי, מעזה וצועקת ודוחפת וסוטרת. אני לא מבין: איך זה שהיא לא מפחדת מהחיילים? אם הכיבוש כזה נורא, כמו שטוענים משמאל, איה נוראותיו?

באינתיפאדה השנייה באה לעולם הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח". אני חושב שבשלב ראשון צריך עכשיו לתת לצה"ל להפחיד, להרתיע. כי אם המצב הוא כמו שעולה בסרטון הזה, אז אנחנו בבעיה קשה. ואל תגידו לי: מה אתה רוצה שחיילים יעשו? הם מול מצלמות, הכול מתועד, אין להם ברירה. סליחה, אם לא הייתה שם מצלמה, אפשר אולי להיכנס לדיון איך בדיוק צריך להתייחס לנערה שמצד אחד היא חצופה ואלימה, ומצד שני לא נשקפת ממנה סכנה מיידית לחייו של החייל, אבל מהרגע שיודעים שהאירוע המקומי הזה מצולם וכל העולם יראה אותו, חייבים לגמור את הסיפור הזה בצורה שאחריה יהיה ברור לכל צופה בעולם, בעיקר בעולם ערבי, שלא כדאי להתעסק עם חייל צה"ל. תדע כל אם ערבייה שהפקידה גורל בניה האלימים בידי המפקדים הראויים לטפל בהם כמו שצריך.

גילוי נאות: הכותב שירת ברבנות הצבאית ואחר כך בעיתון במחנה. הכותב לא מנסה לשחק אותה, לרגע אפילו, מבין בביטחון. אבל מי צריך להבין בביטחון בשביל לדעת שהמשפט "איפוק זה כוח" יפה ביחסים בין בני זוג, בין הורים לילדים, עם שכנים, עם חברים לעבודה, עם אנשים שעוקפים אותך בכביש. "איפוק זה כוח" טוב גם מול גיליוטינות וכאפיות שמשתלטות על סדר היום. אבל מול אויב שכל הזמן בודק את הגבולות שלך, איפוק זה חולשה. ואיפוק מול מצלמה – אסון.

3.

וכשראיתי את סרטון האימה הזה נזכרתי מיד, כמו רבים אחרים אני מניח, בתקרית ההיא של סא"ל שלום אייזנר, סמח"ט הבקעה, שהיכה בנשקו "פעיל שלום" בכביש 90, צולם, וחטף אחר כך אש מבכירים בתקשורת ובצה"ל, ולא נחה דעתם עד שהדיחו אותו למרות שהיה קצין מסור ומוערך מאוד. לא יודע מה עבר בראש לאותו קצין בזמן שתמימי תקפה אותו שוב ושוב והוא לא הגיב, אבל לי - אייזנר עבר בראש. ומכיוון שאני קצת מכיר אותו, סימסתי לו ברגע שסיימתי לצפות בסרטון שלדעתי הוא חייב להתראיין עכשיו ולדבר על האפקט של המקרה שלו. יכול להיות שהוא טעה בכוח שהפעיל, זה גם לא היה מול אויב אלא רק מול מפגינים שתומכים באויב, אבל הכוח שהופעל נגד אייזנר אחר כך, גרם למה שראינו בשבוע שעבר בסרטון הסטירה.

4.

והוא ענה לי במסרון ארוך:

"אכן הרבה נזכרו בי ורצו שאתראיין ובינתיים טוב לי בשתיקתי. לעצם העניין – כמה נקודות:

1. מה שרואים לא תמיד משקף את המציאות, לכן איני שופט את המקרה עצמו.

2. שאלו אותי הרבה האם אני חושב שיש קשר בין המקרה שלי למקרה הזה ועניתי למי ששאל: 'אם נזכרת בי בעקבות הסרטון - כנראה שיש קשר...'.

3. מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות, פרק ב', הלכה ג'). ברגע שאתה לבוש מדי צה"ל אינך איש פרטי, אלו בגדי המלכות של המדינה ואתה שליח העם. ולכן מי שסטר לך - סטר למדינה ולעם ולכל אחד מאיתנו. הדיבור על איפוק לא מתאים למאבק לאומי.

4. ברור שאין עיקר הביקורת על הקצין בשטח אלא על האווירה ועל החינוך בצה"ל, של רפיסות הכבוד הלאומי. אם בכלל מותר לדבר היום במושג 'קיצוני' כזה... חינוך של פחד מטעויות, של חוסר לקיחת אחריות. הרבה קצינים וחיילים יעדיפו 'שב ואל תעשה' מלהיות יוזמים ופעילים. ואפשר להעמיק בנקודות רבות".

רציתי לסמס לו אימוג'י שיבטא את תחושותיי, אבל לא מצאתי אחד כזה. אז רק שאלתי אותו אם אוכל לפרסם את המסרון הזה כאן בטור. הוא אישר.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

את התמונה הזאת צילמתי בשעת בוקר בשכונת הר נוף בירושלים. מתברר שיש ילדים, או ילד אחד לפחות, שמגיעים כך לבית הספר. ותינוקות של בית רבן עם חד אופן שלרגלם.
צילום סלולרי: ידידיה מאיר