בשבע מהדורה דיגיטלית

איך זוכרים את המתים?

בתרבות שמכירה רק בכאן ועכשיו, הזיכרון הוא ניסיון לשחזר את העבר, ומכן נובעת ההתמקדות בחיטוט ברוע האנושי ביום השואה.

הרב חגי לונדין , י' בטבת תשע"ח

הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין
צילום: עצמי

הגמרא במסכת תענית כותבת על הפסוק "ויחי יעקב": "הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים".

חייו ומותו של יעקב אבינו, או ליתר דיוק חייו לאחר המוות, מתחברים עם יום עשרה בטבת שציינו השבוע. פרט לשלושת המאורעות הטראגיים שבגללם נקבע עשרה בטבת כיום צום ואבל (תחילת המצור על ירושלים, מותו של עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית), הרבנות הראשית קבעה את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לכל החללים שמקום קבורתם לא נודע, שהמרכזיים שבהם – אלה הם חללי השואה.

אנו רגילים להביט על השואה, ובצדק, כאסון שבו נטבחו שישה מיליון יהודים. אולם השואה עשתה דבר נוסף – השואה החריבה חלקים גדולים מעולם התורה של העם היהודי, ויתרה מזאת, יצרה משברים אמוניים ונפשיים שאנחנו מתמודדים איתם עד היום. איך ממלאים את החלל שנפער בחיים של עם ישראל? איך זוכרים את המתים?

בתרבות היוונית, הדרך לזכור דמויות הייתה באמצעות פסלים. תרבות חומרנית מכירה רק בכאן ובעכשיו, וזיכרון הוא לפעמים ניסיון נואש לשחזר את העבר, רצון להקפיא את הרגע שאליו אנחנו מתגעגעים ולהתרפק עליו. זו מן הסתם הסיבה שימי הזיכרון תופסים משנה לשנה כיוון חווייתי יותר. אם הנחת המוצא היא שהקשר המקסימלי שיש לנו כעת עם הנפטר הוא זיכרון רחוק, הרי ככל שנמחיש אותו יותר באמצעות תמונה או אנדרטה, ככל שנפיק יותר סרטים שיש בהם מוזיקה מרגשת – כך נוכל להעמיק יותר את הזיכרון. כאשר הנחת המוצא היא לשחזר את העבר, הרי דיבורים על התקווה, על מדינת ישראל שצמחה מתוך השואה, העקרונות הכלליים, האידיאלים – כל אלה נתפסים כחיוורים ומופשטים מדי לבלוטות הרגש. ואז, כאשר סיבת המוות מתערפלת, הופך יום הזיכרון ליום של עצב לשם עצב, משהו בסגנון של "הנצח הוא רק אפר ואבק". כאב בלי מטרה. יום של דיכאון.

זוהי גם הסיבה שעם הזמן ההתמקדות התקשורתית ביום השואה מוסטת לחיטוט ברוע האנושי וחיפוש הרע הנוכחי. משפטים כגון "מה שהנאצים עשו לנו, אנחנו עושים לערבים", דיונים "כיצד מדינת ישראל מתעללת ביוצאי שואה" וכדומה אינם צומחים בחלל ריק. הם נובעים מהייאוש העמוק שזיכרון השואה מנכיח בתרבות המערבית. השואה משמשת כראיה ניצחת לכך ש"אין אלוהים", היינו שהאנושות חסרת תקווה. כאשר אין תקווה – מה שנותר הוא רק אפר ואבק, רוע אין סופי שאין לו טעם ותכלית. אולי זוהי הסיבה שבגללה אנו שומעים לעיתים על תופעה שבה בני נוער נוסעים לבקר במחנות ההשמדה באירופה, ולאחר שבבוקר סיירו בתאי הגזים, בערב הם עורכים מסיבת הוללות במלון שבו הם שוהים. כאשר מעמתים אנשים מול זוועה, רוע ואפלה בלי קרן אור – מה שנותר הוא התפרקות יצרית.

מתחברים לנצח

המילה זיכרון מגיעה מהשורש זכ"ר – הצד האקטיבי במציאות, הרצון לפעול ולחיות מחדש את הדמות. הזיכרון החווייתי והפרטי הוא שער למשהו גדול הרבה יותר - ליכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת בחיים חדשים. ביהדות, בניגוד לתרבות האלילית או היוונית, אין פסלים ואין אנדרטאות אלא יש נשמה. כאשר אנחנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם – אנחנו זוכרים אותה באמת. בפרשה שלנו, כאמור, דורשים חכמים על הפסוק "ויחי יעקב" כי "יעקב אבינו לא מת", כי "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כאשר אנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם, מתרחשת תחיית מתים קטנה. כאשר אנו לומדים את תורתו של רש"י, רש"י חי בינינו מחדש, שפתותיו דובבות בקבר. כאשר אנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של הסבתא או הסבא ז"ל, נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע. כאשר אנחנו מתחברים לאידיאל שלמענו נהרג החלל אנחנו מתחברים להנצחה האמיתית, אנחנו מתחברים לנצח.

בעת שבה אנחנו מתייחדים עם חללי השואה, אנחנו לא מתמלאים רק בכאב ובייאוש על רוע ליבו של האדם שהתגלה באותה תקופה במלוא כיעורו, אלא גם מתחברים לאידיאל הגדול שהשואה חידדה וביררה – נצח ישראל. ההפנמה שעם ישראל שורד למרות הכול, ויתרה מזאת, גם הולך ומחדש את חייו ביתר שאת. השואה הבהירה לכולנו שאין חיים לעם ישראל מחוץ לארץ ישראל, והתחייה של האומה המתבטאת ביום העצמאות היא הדבר הטבעי והמתבקש ביותר מזיכרון השואה. ככל שנתמלא בשמחה ובהכרת הטוב על שיבת עם ישראל לארצו, כך גם נזכור יותר טוב את השואה. הזיכרון מעצים את התקווה והתקווה מעצימה את הזיכרון.

יעקב אבינו לעולם לא מת. הנצח הוא לא רק אפר ואבק, הנצח הוא ירושלים.