בשבע מהדורה דיגיטלית

שיטת המקורבים

תחת השם "שיקולים מקצועיים" מקדמת נשיאת העליון חיות מינוי מקורבים, כפי מיטב המסורת שהנחילו לה שופטים כמו אהרון ברק ודורית ביניש

שלמה פיוטרקובסקי , י' בטבת תשע"ח

הירידה באמון הציבורי בשופטים לא מפתיעה. שופטות העליון
הירידה באמון הציבורי בשופטים לא מפתיעה. שופטות העליון
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

לפני כחודש, לאחר פרסום תחקיר התוכנית 'עובדה' שעסק בנעשה בוועדה לבחירת שופטים, התברר שנשיאת בית המשפט העליון הטרייה, השופטת מרים חיות, מודאגת מאוד.

חיות הייתה כל כך מודאגת ממה שראתה בתחקיר, עד כדי כך שהיא שיגרה מיד מכתב פומבי לכל נשיאי בתי המשפט, ואף טרחה שהמכתב יפורסם בכל כלי התקשורת.

מה שהחריד את חיות משלוותה היה שיתוף הפעולה שנחשף לעין המצלמות בין שרת המשפטים ובין לשכת עורכי הדין. "הרכב הוועדה לבחירת שופטים תוכנן על ידי המחוקק כך שיתקיים בוועדה איזון בין הגורמים הפוליטיים, נציגי הרשות המחוקקת והמבצעת, לבין הגורמים המקצועיים, נציגי הרשות השופטת ונציגי לשכת עורכי הדין. מכאן ששיתוף פעולה בין לשכת עורכי הדין ובין השופטים הוא שיתוף פעולה בין שני הגורמים המונחים בראש ובראשונה משיקולים מקצועיים בבחירת המועמדים האיכותיים ביותר לתפקיד". הנה כי כן, לשיטתה של השופטת חיות על שופטי העליון החברים בוועדה לבחירת שופטים ועל נציגי לשכת עורכי הדין לשקול רק "שיקולים מקצועיים" בבואם לבחור את "המועמדים האיכותיים ביותר לתפקיד".

נשמע מרשים, נכון? זה כנראה הרבה פחות הרשים כמה משופטי בתי המשפט המחוזיים שנחשפו לרשימת מועמדי נשיאת בית המשפט העליון לקידום לבית המשפט העליון. השופטים הללו הבחינו מיד שהרשימה כוללת בעיקר את מקורביה האישיים של חיות, וברוח המשחק הפתוח האופפת בימים אלו את הנושא, אף טרחו לדאוג שטרונייתם תדלוף ל'ידיעות אחרונות'.

אגב, מנהגם של השופטים לקדם ידידים ומקורבים מושרש היטב בנורמות של בית המשפט העליון. כך קידם מאור המשפט הפרופ' ברק לבית המשפט העליון את המקורבת לו ובת טיפוחיו דורית ביניש, שבהגיע תורה קידמה באגרסיביות את מינוי ידידתה הטובה מהפרקליטות עדנה ארבל. כך מצא את עצמו מישאל חשין, בנו של שופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין, מכהן בכהונה הרמה שבה כיהן אביו. אם נחזור רגע לאחור, ברק דאג גם לרעייתו אלישבע לג'וב יפה כשופטת וגם לקידום, אבל לא זנח גם חברים כדוגמת יצחק אנגלרד, הקולגה מהאוניברסיטה. אם היינו רוצים להמשיך ככה יכולנו למלא את הטור הזה, וגם עוד טור או שניים, בשיטת המינויים המקצועית שבה נקטו עד היום שופטי בית המשפט העליון, אבל נדמה שהרעיון ברור. אגב, אנקדוטה משעשעת בהקשר הזה היא הטענות שנשמעו לפני הסבב הקודם של בחירת השופטים על השתלטות "אליטת בר-אילן" על בית המשפט העליון, כאילו עד לפני כמה שנים החברים מהפקולטה למשפטים בעברית לא התייחסו לבית המשפט העליון כאל סניף של מועצת הפקולטה.

נחזור לחיות. פרסום רשימת המועמדים שלה, הכוללת את מקורביה המובהקים, מעמידה באור נלעג משהו את קביעותיה מלפני חודש בלבד. נשיאת בית המשפט העליון חושבת כנראה שהציבור מטומטם, אבל הציבור רחוק מלהיות אידיוט. את שופטי בית המשפט העליון אי אפשר להחליף בקלפי, למרבה הצער. אבל בפעם הבאה שחיות תקבל סקר שמעיד על ירידה נוספת באמון הציבור במערכת המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט, מוטב שלפני הנאום הצדקני הבא היא פשוט תיגש להביט במראה הקרובה.

2

עבריינות בחסות החוק

"חוק ההסדרה של חילול השבת", זה השם שתקשורת ישרה הייתה מכנה בו את חוק העזר העירוני שאושר השבוע במועצת העיר ראשון לציון, וחוק דומה שלא אושר בגלל צו בית משפט במועצת העיר גבעתיים. הרעיון של החוק הוא פשוט. עשרות עסקים בערים הללו עברו על החוק במשך שנים וראשי הערים עצמו עין, אבל כרגע, כאשר כל הישראבלוף הזה עומד להתפוצץ להם בפרצוף, הם נזכרים להלבין אותו בדיעבד. חשוב להבין, מדובר בתופעה של עבריינות סדרתית בחסות מי שאמורים היו להיות אוכפי החוק. הדבר משול למצב שבו לא חברי כנסת מהימין היו יוזמים את חוק ההסדרה, אלא ראש המינהל האזרחי או היועץ המשפטי לממשלה – לא פחות.

אם יש את נפשכם לבחון את צביעות אבירי שלטון החוק, אבירי ההגנה על מעמד רשויות האכיפה, צאו וראו את יחסם לתיקון החוק הזה. בלי למצמץ אפילו הם תומכים בו, ובכך נותנים יד להפרות חוק של שנים רבות. "אות מתה" הם יקראו לחוקי השבת ברשויות המקומיות, ובכך יבססו שוב את ההבחנה שלעולם לא יהיו מוכנים לומר אותה בקול: יש חוקים יפים ונכונים שעליהם שומה על כולנו להגן, ויש חוקים שהם לא חלק משלטון החוק המקודש כל כך, חוקים שאותם מותר להפר ולרמוס בלי לשלם שום מחיר ציבורי.

את חוק המרכולים של דרעי צריך היה מנגד לכנות "חוק ההגנה על הסטטוס קוו". מדובר באחד משורה של ניסיונות שעושות בימים אלו המפלגות החרדיות להגן על מה שעדיין נשאר מהסטטוס קוו הפרוץ ביחסי דת ומדינה בישראל. לכן בא לעולם חוק המרכולים, שעבר בקושי בקריאה ראשונה, לכן אושר השבוע חוק מסורת ישראל, ובדיוק מאותה סיבה עומד כרגע על הפרק חוק הבוררות בבתי הדין של גפני ומקלב, אשר זוכה לתמיכת שרת המשפטים. אלו כמובן לא הדוגמאות היחידות לקרב המאסף שמוביל האגף החרדי והדתי בכנסת ובממשלה, בניסיון להגן על דמותה של הפרהסיה היהודית במדינת ישראל. אולם אם בוחנים את הקרב הזה במשקפי מבחן התוצאה, אין מנוס מלקבוע שהוא נוחל פעם אחר פעם כישלון חרוץ, וחוק המרכולים גופו הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. בסופו של דבר החוק הזה מקבע הפרות של הסטטוס קוו יותר מאשר מגן עליו. במלאות 70 שנה למדינה אין מנוס מלהכיר בעובדה שהסטטוס קוו הישן והטוב פשוט מת, וחובה לגבש טקטיקה חדשה למאבק על דמותה היהודית של המדינה.

3

אנרגיות מיותרות

החלטת הקואליציה להקדיש שבוע דיונים כמעט מלא לחקיקת חוק ההמלצות, שבוע דיונים שבמהלכו מושבתת במידה רבה כל עבודת הכנסת, כולל ישיבות ועדות ושאר עניינים חשובים, היא במידה רבה עניין של פרינציפ. יו"ר הקואליציה הטרי דודי אמסלם חש צורך להעביר את החוק שיזם, למרות שגם לראש הממשלה נתניהו וגם לידידו הקרוב ח"כ דוד ביטן, החוק כבר לא יעזור בכל מקרה. מעניין של פוליטיקה זה הפך לעניין של עיקרון, ועכשיו המחיר כבר לא ממש מעניין את אמסלם, שזוכה לגיבוי מלא מראש הממשלה.

חוק ההמלצות הוא חוק טוב, או לפחות היה כזה עד שסורס לבלי הכר על ידי חבורת יועצים משפטיים. אין סיבה להחריב את חייהם של חשודים בתיקים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה רק משום שהמשטרה רוצה לצאת גיבורה. בשנים האחרונות הפך פרסום סיכום החקירה לכלי יח"צני של המשטרה, הרבה יותר מאשר לכלי עבודה של הפרקליטות. אין שום סיבה שהמצב הזה יימשך.

אולם במיוחד לאחר שהחוק סורס באופן כזה שלמעשה הוא לא יוכל למנוע פרסום המלצות, לא ברור למה הקואליציה משקיעה הון פוליטי וזמן רב כל כך דווקא בסיפור הזה. הרבה יותר הגיוני היה להשקיע בזמן הזה בנושאים חשובים בהרבה כדוגמת חוק הלאום, הגבלת סמכויות בית המשפט העליון, ואולי אפילו, שומו שמיים, שינוי שיטת בחירת השופטים. את חוק ההמלצות בהחלט אפשר היה לדחות למושב הכנסת הבא.

*** הפינה הכלכלית ***

כישלון ה"הפרד ומשול"

לפני קרוב לעשור, במהלך תקופת כהונתה של פרופ' יולי תמיר כשרת החינוך, פרצה לחיי כולנו הרפורמה המהותית הראשונה מזה שנות דור בשכר המורים ובמבנה העסקתם, 'אופק חדש' שמה. הרפורמה יצרה לראשונה שינוי מהותי בדרך שבה מורים תופסים את מבנה ההעסקה שלהם ובצורה שבה המערכת כולה מתייחסת למשרה של מורה. אולם החלק המעניין ברפורמה הזאת הוא בעיקר מה שלא היה בה. הרפורמה כללה את המורים בבתי הספר היסודיים ואת המורים בחטיבות הביניים. מורי בתי הספר העל-יסודיים נותרו מחוץ למשחק.

זה לא קרה במקרה, ולא התרחש בגלל שיו"ר ארגון המורים (אז והיום, יש לציין), רן ארז, הציג במשא ומתן עמדות קשוחות במיוחד, בעוד עמיתו מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסי וסרמן (שעזב לפני כשנה את התפקיד בנסיבות פליליות משהו), היה גמיש יותר. אומנם במעמד החתימה הוזמן ארגון המורים להצטרף למהלך, אולם האמת היא שההזמנה לא שיקפה מהלך אמיתי מול הארגון. משרד האוצר נקט במתכוון בשיטה של הפרד ומשול. המחשבה הייתה שיהיה נוח יותר לסגור דיל נפרד עם כל אחד משני הארגונים, מאשר להגיע להסכם כולל עם כולם יחד. מבחן התוצאה הראה שהדברים התנהלו בדיוק הפוך. אם באוצר הניחו שאחרי חתימת רפורמת 'אופק חדש' ימהר ארגון המורים להצטרף אליה, התברר מהר מאוד שרן ארז לא ממהר לשום מקום. שלוש וחצי שנים חלפו, שרי חינוך התחלפו, והאוצר נאלץ לפתוח את הארנק ובענק, עד שארגון המורים חתם על רפורמה נפרדת, במיוחד בשבילו, רפורמת 'עוז לתמורה'. העיקרון של הרפורמה הזאת מבחינת רן ארז היה פשוט: אני אשיג למורים שלי יותר ממה שהשיג וסרמן. על השאלה אם הוא הצליח יש מחלוקת, אבל אין ספק שהוא בהחלט ניסה. בדרך, בין שתי הרפורמות, אבדו שאריות שיתוף הפעולה שעוד היו בין שני הארגונים, ומדינת ישראל מצאה את עצמה מול שני ארגוני מורים מיליטנטיים, שעם כל אחד צריך בכל פעם להגיע להסכם נפרד.

הפעם הסיטואציה הפוכה, אבל העיקרון זהה. העובדה שהצליחו להגיע להסכם עם ארגון המורים על העלאה ניכרת בשכר המורים המתחילים לא מקלה על המשא ומתן עם הסתדרות המורים, בדיוק להפך. דווקא ההצלחה הזאת מקשיחה את עמדת ההסתדרות, שמבחינתה הישגי הארגון הם רק עמדת הפתיחה למשא ומתן שמנהלת כרגע המזכ"לית יפה בן דוד. קשה לדעת איך ייגמר המשא ומתן הנוכחי, בעיקר משום ששביתה בגנים ובבתי ספר יסודיים כואבת למשק הרבה יותר. מה שבטוח הוא ששיטת הפרד ומשול ממש איננה מבטיחה הצלחה בתחום יחסי העבודה.

לתגובות: shlomopy@gmail.com