לא להיכנע לילדים
לא להיכנע לילדיםצילום: istock

בצרפת מקודמות יוזמות חקיקה המבקשות להגביל את גיל ההרשמה לרשתות חברתיות ואיסור הכנסת מכשירי טלפון ניידים לבתי הספר.

הסוגיה עלתה אתמול גם בועדה לזכויות הילד כאשר השאלה המרכזית שנדונה היתה איך ואם בכלל ניתן להתמודד עם הסמארטפונים שחדרו לכל פינה מחיינו, כאשר יש בהם גם יתרונות ככלי למידה.

אחד הדוברים בישיבת הועדה היה הפרופ' עמוס רולידר, מנתח התנהגות, דיקן הסטודנטים במכללה האקדמית כנרת, מגיש התכנית 'משפחה לפני הכל', שאינו מוכן לקבל את ההנחה לפיה הניסיונות לחולל שינוי כעת מאוחרים מדי ולמעשה הרכבת כבר עזבה את התחנה.

"אני מסרב לקבל הנחה שאיבדנו את הרכבת, למרות שיכולותינו להשפיע על התנהגות ילדינו היא לצערי מוגבלת, באשמתם ולא באשמתנו", אומר פרופ' רולידר ומבהיר: "כאשר מדובר בשימוש בטלפונים החכמים גם אנחנו המבוגרים בתהליך למידה וחינוך, ולא מספקים דוגמא אישית לילדנו. נוסיף לזה זמינות נמוכה של הורים בבית ויכולת לא מעוררת הערצה של מורים להקנות ערכים, שחלק מהם זה הקשבה ומשמעת וקבלת קריטריונים מסוימים. בנוסף קיימים יחסים לא תמיד מעודדים בין הורים לצוותי חינוך. כל זה מביא לפסימיות אבל ההשפעות השליליות של העיסוק המרובה גם בבית וגם במערכות החינוך בטלפון החכם מחייב אותנו לנקוט בצעדים שאנחנו כרגע לא כל כך מצליחים, וזאת למען ילדינו".

למרות כל אלה, כאמור, פרופ' רולידר אינו מקבל את הגישה המיואשת מול המהפכה הסלולארית. "בשום פנים ואופן, כי יש פה ושם בתי ספר שעשו מעשה, כאשר המנהלת לדוגמא כינסה את צוותי ההורים, קבעו קריטריונים מאוד ברורים, ששמים את הטלפון במקום מסוים בתחילת היום ובסוף היום יקבלו שוב ויש דרכים חלופיות ליצירת קשר עם הילד. ההורים מקבלים זאת בתודה. יש גם הורים קובעים מידות מאוד ברורות, שהילד לא נכנס עם המכשיר לחדר השינה, ארוחות לא עם המסך ועוד כמה דברים. זה תלוי בהורים וביכולת שלהם. ברור שאנחנו מסוגלים".

"כשאני מדבר על כך אני חושב לאן הגענו? ממי אנחנו מפחדים? מדוע אנחנו רופסים כל כך? אין לזה קשר ליעילות המכשיר ותרומתו ללמידה. אנחנו לא לומדים באמצעות המכשיר אלא באמצעות נייד או באמצעות טאבלט וכו'. הדברים ניתנים לפתרון וילד לא צריך את המכשיר הזה בבית הספר. אנחנו מסתובבים סביב עצמנו ומבקשים את הסכמתו של הילד, אבל לא. חינוך יש בו ניגוד אינטרסים. צריך ללמד ערכים של אחריות התחשבות ומה כן ומה לא. אם נצפה שהוא ישמע אותנו ומיד ימסור את הטלפון הנייד אנחנו לא יודעים על מה אנחנו מדברים".

ואולי, נשאל פרופ' רולידר, הדברים מתחילים מהיעדר דוגמא אישית, שהרי גם ההורים מגיעים לארוחות עם הסלולארי ובמצב כזה מה ניתן לדרוש מהילד. "חד משמעית. זה מסוג הדברים שאנחנו דוגמא רעה, כי גם אנחנו לא הסתגלנו למהפכה הזו. צריך לקרוא לילד בשמו - יש התמכרות גם אצל הורים ולא רק אצל הילדים, וכשאתה מתמכר אתה לא רואה מה הילד עושה כי אתה עסוק בטלפון. אנחנו בצרות אבל צריך להתעשת".

אני יודע שיש מקומות ומשפחות ששומעים את השיחה ואומרים שאצלם זה אחרת. נכון, מדובר באחזו קטן אבל דרושה מנהיגות של בתי הספר, המשפחות ומשרד החינוך. היה מצער לשמוע בדיון אתמול את נציג משרד החינוך מנסה ללכת בין הטיפות. אני סבור שכמו שבנט הצליח בהרבה מאוד דברים אחרים לקבוע קריטריונים ולשנות דברים כך גם זה נצרך. זה בנפשו של הילד שגם אם הוא לא אוהב את זה כעת הוא יודה לנו בעתיד".

את האסכולה החינוכית הטוענת כי היא דוגלת בחופש שבשמו יש לאפשר לילדים שימוש חופשי במכשירים, מגדיר רולידר כנותני תירוצים לחוסר יכולותיהם לחנך. "זו אסכולה שנותנת רציונאל לחוסר היכולת לחנך. מוצאים תיאוריות כשמתקשים לחיות עם הידיעה שלא יודעים לחנך. זה חורה לי, אבל צריך להגיד את האמת. לא לפחד מהילד ולא לפחד לעשות את הדברים".

"יש מדינות שהדברים הללו לא מדוברים בכלל. כך באונטריו בקנדה. המכשיר לא קיים בגילאים הללו של 12 ו-13. אנחנו נותנים את המכשיר הזה לילדים בתירוצים שטותיים מכשירים כבר בכיתה א' ומדברים על חוסר יכולתינו ומי שמדברים על כך הם בעלי אמנות הדיבור אבל כשמגיעים לשלב המעשה זה לא קורה".

לקראת תום השיחה עמו נשאל פרופ' רולידר כיצד מגיבים ילדים לעמדותיו הידועות אודות הצורך בחיזוק מעמדו של ההורה והמורה, והוא משיב: "הילדים בגדול מבקשים שאנחנו ניצור להם עוגנים, שנראה להם את הדרך. גם שלושת נציגי מועצת התלמידים בדיון אתמול דיברו על רצון לראות דוגמא. הם אמרו לנו בין השורות תעזרו לנו לצאת מהסיפור הזה. תקשיבו להם. הם לא יעשו את זה לבד. הם צריכים שמישהו יעזור להם בתחום דחיית הסיפוקים וההתמודדות עם פיתויים והם לא מקבלים את זה היום ופשוט כואב הלב".