בשבע מהדורה דיגיטלית

הבניין החזק - סיפור לילדים

"יהודה! בוא לאכול ארוחת ערב!", אמא קראה לי מהמטבח, אבל מרוב שהייתי עסוק בקושי שמעתי אותה.

אסתי רמתי , י"ז בטבת תשע"ח

ללא אוכל מזין הגוף שלנו לא יהיה חזק ובריא
ללא אוכל מזין הגוף שלנו לא יהיה חזק ובריא
איור: עדי דוד

רק כשהיא קראה לי בפעם השלישית שמתי סוף סוף לב ועניתי.

"רק שנייה אמא... אני מנסה לסדר פה את הגג..."

אמא נכנסה לחדר וחייכה אליי. "הפרויקט הזה ממש תופס אותך, אה? אבל עכשיו אתה צריך לאכול. אחרי ארוחת הערב תוכל להמשיך, אל תדאג".

נכנסתי למטבח בחוסר חשק והתיישבתי. "מה אתה רוצה על הלחם, יהודה? גבינה? אבוקדו? חומוס?", שאלה אמא. אחותי הגדולה דקלה לקחה ביס מהסלט שלה, והסתכלה עליי. "אמא, אני לא מבינה בשביל מה את שואלת כל יום את יהודה מה הוא רוצה. את כבר יודעת שהוא אוכל רק קורנפלקס!".

"תמיד כדאי לנסות..." השיבה אמא, אך כשהיא ראתה שאני מנענע בראש, היא הושיטה לי את קופסת הדגנים. "קצת ירקות, אולי, יהודה? בכל זאת?".

"לא תודה", אמרתי, ואכלתי במהירות את המנה שלי. רציתי כבר לחזור לחדר ולהמשיך לבנות את המבצר לשיעור מדעים. המורה אמר שהילד שיצליח לבנות את המבנה הכי גדול והכי חזק יזכה בפרס, והפרסים שלו שווים. גם אם הם לא היו שווים הייתי מעדיף להתעסק עם דברים כאלה מאשר להתרוצץ עם חברים במגרש ולשחק כדורגל. אין לי כוח למשחקי כדור. בינינו? זה קצת מבאס אותי, כי נראה לי שהילדים נהנים שם במגרש. אבל מה לעשות שאני מתעייף כל כך מהר?

בכל אופן, את המבצר שלי החלטתי לבנות מקרטון. זה חומר זמין מאוד - תמיד יש לנו מלאי של קופסאות דגנים ריקות בבית... כבר בניתי את הקירות, והם היו ממש גבוהים! עכשיו ניסיתי לפענח איך אני מחבר למבצר את הגג. לקחתי עוד שני קרטונים עבים, וניסיתי לחבר אותם עם נייר דבק. אוי לא! הקרטונים היו קצת כבדים מדי, ומשכו את כל הבניין הצידה! לפני שהספקתי להבין מה קורה, המבצר הענקי שעבדתי עליו כל אחר הצהריים קרס והתמוטט, ומצאתי את עצמי עומד מול ערימת קרטונים. איזה באסה!

"מה הולך פה?", הציצה דקלה בפתח. "אוי, אני רואה... איזה דיכי. אתה רוצה שאני אעזור לך?".

"נו, באמת, מה את מבינה בבניית בתים?" שאלתי בעצבנות.

"מבינה גם מבינה", אמרה דקלה בשלווה. "גם אני למדתי אצל המורה הזה למדעים לפני שנתיים, וגם לנו הוא נתן את אותה המשימה בדיוק. דווקא בניתי משהו ממש יפה, והרבה יותר חזק ממבצר קופסאות הקורנפלקס שלך!".

"בטח..." אמרתי.

"באמת!" היא אמרה, והרימה מהרצפה את אחת הקופסאות הגזורות. "תראה, אחד הגורמים הכי חשובים שקובעים עד כמה הבניין שלך יהיה חזק הוא החומר שאתה משתמש בו. אם תבנה בית מקרטון, הוא יהיה חזק כמו קרטון. אם תבנה בית מלבנים, הוא יהיה חזק כמו לבנים!".

חשבתי על זה רגע, והחלטתי שמה שהיא אומרת זה הגיוני. "אבל מאיפה אני אשיג עכשיו לבנים? ואיך אני אקח מבצר מלבנים לבית הספר?" שאלתי.

"אתה לא חייב לבנים, גם עץ זה בסדר, ואתה גם יכול למחזר בקבוקי פלסטיק ולעשות משהו ממש מדהים", היא הציעה. ואז היא הביטה לרגע עליי, ואז על כל אריזות הדגנים המפוזרות על הרצפה, וצחקה. "וואלה, המבצר שלך ממש כמוך, חשבת על זה? עשוי מקורנפלקס, ודי חלשלוש... אם היית אוכל לחם וביצים וירקות כמו בן אדם, היית הרבה יותר חזק!".

חלשלוש?! די נעלבתי. אבל במחשבה שנייה, החלטתי שאולי מחר אני אנסה בכל זאת לטעום לחם עם גבינה בארוחת הערב.