בשבע מהדורה דיגיטלית

דמות דיוקנו של אביו

יש מי שחושבים שה' הוא מעין רס"ר דקדקן שמתצפת על כל מחשבה ומעשה. זה לא ה', הוא רחום וחנון.

איה קרמרמן , י"ז בטבת תשע"ח

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

לפני שמונה שנים ישבנו בעלי ואני עם חבר. התפתחה בינינו שיחה שהיא אבן דרך בשבילי, מהסיבה הפשוטה שאנחנו היינו בתקופת הדליקה של החזרה בתשובה, והוא דתל"ש.

בחור רציני פלוס פלוס, שגדל בבית דתי, למד בישיבת הסדר, ומתישהו הוריד את הכיפה מהראש. אני מקווה שלא מהלב. החבר היה מאוד סבלני לשטף השאלות האינסופי שלי, וענה בכנות על הכול. כמו בחקירת שב"כ ניסיתי להוציא ממנו תשובה ברורה, ולהבין מה גרם לו להפסיק לשמור תורה ומצוות. לבעלי תשובה, אולי בעצם לכולם, יש את הפחד המשתק שהילדים חס ושלום יחזרו בשאלה. חס ושלום. למה אני כותבת דווקא על בעלי תשובה? כי אנחנו יודעים כמה נמוך אפשר לרדת. בכל מקרה, הוא אמר משפט שמלווה אותי הרבה מאז: "ראיתי את אבא שלי מעגל פינה אחת, אז עיגלתי שבע".

המשפט האמריקאי הכי מפורסם בנוגע לחינוך ילדים הוא "Do as I say, not as I do", ובתרגום חופשי - עשה את אשר אני מטיף לך, ולא את מה שאני עושה בעצמי. תראו לי ילד שאי פעם בהיסטוריה האנושית קנה את המשפט הזה. וזה בדיוק העניין. כמה פעמים אנחנו יושבים עם הילדים לשיחת מוסר. טוב, ברור שאנחנו לא קוראים לזה שיחת מוסר, אלא יישור קו, או שיחת "חשוב לי שנדבר, כי אני רואה שאתה קצת טרוד/ הולך לאיבוד/ צריך כיוון". בתכל'ס אנחנו מטיפים. מחנכים. מדברים לעייפה. כל הורה וכל ילד כבר מכירים את השיחה הזאת. אולי הנושא מתחלף, אבל המסר הוא תמיד אותו מסר. כמה אנרגיה אנחנו שופכים על השיחות האלה. כמה תקווה אנחנו חשים אחריהן, שהנה הכול יתהפך עכשיו לטובה.

ועדיין, דקה אחרי, בלי לשים לב, אנחנו ממשיכים להעביר מסר תת-קרקעי הפוך מאותה שיחה ממש. בלי כוונה כלל. חותרים תחת אותם ערכים שבהם אנחנו באמת מאמינים, ובאמת חפצים שהילדים ילכו לאורם, רק כי אנחנו מעגלים פינות בעצמנו. ופתאום אנחנו משתוממים לגלות שכל מה שאנחנו רוצים לזרוק מחיינו, חומק פנימה בדלת האחורית. יש מסרים אישיים שלנו וגם מסרים חברתיים רחבים. על אלו ואלו כדאי שנשים לב.

ללמוד גם מחילה

אז אני שואלת: מה המסר הלא רצוי? מה זה אומר כש...?

כשהורים מסיעים את הילד באופניים החשמליים בלי כיסא בטוח, וראשי שניהם נטולי קסדה? כשמותג בוחר בעבריין אלים מורשע להיות הפרזנטור שלו, ואנחנו ממשיכים לקנות שם? כשילדות בנות 16 מעלות ברשתות תמונות בעלות אופי מיני והופכות לכוכבות בן לילה? כשאנחנו שותקים כשראש המפלגה הדתית הגדולה בארץ אומר: "לי אישית אין בעיה עם שירת נשים"?

כשאנחנו מתעסקים במידת הג'ינס שנשים לובשות ביציאה מחדר הלידה? כשהילדים שומעים אותנו אומרים "יואו איזה תיק זה להתפלל עכשיו"? כשמבקשים מאבא להשלים מניין בספארי והוא נותן אלף תירוצים למה לא? כשבעלוני שבת דתיים מפרסמים במדור האופנה חצאיות שממש לא פוגשות את הברך? כשאנחנו מורידים את הציצית/גרביים/גרביונים "כי חם"? כשעוד סנטימטר שיער יוצא מכיסוי הראש?

כשאנחנו צורחים "תפסיקו לריב, אני לא מוכנה לצרחות האלה בבית"? כשאנחנו לא אוכלים ירקות בעצמנו ומצפים מהילדים להתעלף מסלט? כשאנחנו נכנסים בערב הביתה באמצע שיחת טלפון, ומתעסקים שעה נוספת בשליחת הודעות? כשאנחנו אומרים לילדים לחלוק ולהיות נדיבים, ומעקמים את האף כשפושט יד דופק בחלון האוטו? כשאנחנו עונים לא יפה להורים שלנו? כשאנחנו מסננים מתחת לשפם מילים מיותרות על בני הזוג שלנו, ההורה השני של הילדים?

יש עוד מיליון דוגמאות, אבל הבנתם את העיקרון. האמת היא שזה קשה. קשה בתוך הלחץ הבלתי פוסק של החיים לא להחליק, להתמיד במה שנכון ולא במה שנוח. קשה לעמוד על עקרונות. והרי היצר הרע עוד מגדיל לעשות, מייעץ ולוחש באוזן: נו, מה יקרה אם היום לא תתפלל? אם לא תתמידי? לא תושיטי יד? יאללה, תזרום. וכמו שאנחנו אומרים על הממתקים שאנחנו מרעיפים על הילדים "זה פעם ב...", ככה אנחנו סולחים לעצמנו מראש על הנפילות, המעידות, החפיפניקיות שלנו.

יש מי שחושבים שה' הוא מעין רס"ר דקדקן שמתצפת על כל מחשבה ומעשה. זה לא ה', הוא רחום וחנון. אלו הילדים שלנו, שמתצפתים, שלומדים מהמעשים ופחות מהדיבורים. הם אלו שיעמידו אותנו עוד בעולם הזה, ביום הדין, מול כל השגיאות שלנו, פשוט כי הם יתחילו להתנהג כמונו.

כתוב שיוסף עמד בניסיון אשת אדונו, בזכות השתקפות קלסתר אביו שנראה בחלון. היא זו שהגנה עליו מהנפילה. והרי כולנו רוצים את זה. להיות הדוגמה, להוות כמגן לילדינו כשהם עומדים מול ניסיון. להיות אלו שעוצרים בעדם מלקפוץ רחוק מדי, עמוק מדי. אז לפני שאני כותבת יאללה לעבודה, אכתוב משפט אחרון. הילדים גם ילמדו מאיתנו מחילה פנימית. לסלוח לעצמנו על שלא נבראנו מלאכים. גם את זה ראוי ללמד. אז בלי מילים, בואו נתחיל גם לסלוח לעצמנו.

עוגת מייפל קינמונית

יש גם דרכים לעגל פינות באוכל, ועדיין לא להשתמש באבקות מרק או לקנות עוגות מוכנות. ביום שישי שעבר סימסתי לבעלי שאין לי זמן להכין עוגה, ושיקנה אחת. הוא שכח, אז במקום לשלוח אותו שוב, החלטנו להפעיל טיימר ולראות כמה זמן לוקח להכין עוגה. בשביל זה נעזרתי במלכת קיצורי הדרך - קרין גורן. עוגה מעולה מהספר שלה 'חצי חצי', שאם להיות כנה, אני והילדים משוגעים עליו, וסביר להניח שזה לא המתכון האחרון שאביא לכם ממנו.

חומרים:

3 ביצים / 1 כוס סוכר / 1 כוס שמן / 1 כוס מיץ תפוזים (השתמשתי בחלב שקדים) / 2 כוסות קמח (השתמשתי בכוסמין 70%) / 1 אבקת אפייה / לקישוט לפני האפייה: 3 כפות סוכר, 1 כפית קינמון, 1/2 כוס אגוזי מלך שבורים / לאחר האפייה: 1/2 כוס סירופ מייפל

ההכנה:

טורפים בקערה ביצים, סוכר, שמן ומיץ / מוסיפים את הקמח ואבקת האפייה / משמנים תבניות ומחלקים לשתי אינגליש קייק / מערבבים בקערה את הסוכר והקינמון ומפזרים על העוגות יחד עם האגוזים / מכניסים לתנור בחום של 160 מעלות בתוכנית טורבו לכ‑40 דקות / מוציאים מהתנור ומוזגים את המייפל מלמעלה.

נ.ב. ההכנה לקחה בול חמש דקות.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com