בשבע מהדורה דיגיטלית

עם סמכויות, בלי אחריות

ליצמן שוב חזק בעניינים, משפחת תמימי עושה לייק לאפלטון, ואנחנו שוקלים לאמץ כלב

דביר שרייבר , י"ז בטבת תשע"ח

הכי טוב להיות מספר שתיים. ח"כ ליצמן
הכי טוב להיות מספר שתיים. ח"כ ליצמן
צילום: פלאש 90

הכי טוב להיות מספר שתיים. כולם חושבים שהכי טוב להיות מספר אחת, כי כולם זוכרים את בר כוכבא אבל אף אחד לא זוכר מי היה הסגן שלו (מי אמר שבכלל היה לו סגן?), אבל האמת היא שהרבה יותר טוב להיות מספר שתיים.

מצד אחד מספר אחת מאציל עליך סמכויות, מצד שני בתור מספר שתיים אתה פטור מאחריות, כי רק מספר אחת נושא בה. נורא אלמנטרי, כמו שאחת ועוד אחת שווה שתיים. כלומר, שתיים שווה יותר מאחת.

הכי טוב להיות מספר שתיים. אם אתה, נניח, שר בממשלה, שר הבריאות לדוגמה, אתה אוכל סרטים שחבל לך על הזמן. אתה צריך לשבת בלשכת השר, וכל הזמן באים אליך אנשים שאומרים לך שאדוני השר ככה ואדוני השר ככה, ואתה זה שבסופו של דבר צריך להחליט אם ככה או ככה, כי אין לך ברירה, אתה השר. ואז אתה גם צריך להגיע כל שבוע לישיבת ממשלה, ולשבת עם אנשים שאתה לא סובל, ולשמוע אותם אומרם דברים שלא מעניינים אותך, ולייצג את המדינה שאתה לא מאמין בה בטקסים שלא אומרים לך כלום, ולעלות לנאום בנועם כשדווקא בא לך לנהום. ובתור חבר מממשלה אתה אחראי על מדיניות מוניטרית, ומבצעים צבאיים ושיפוצים ברכבת בשבת, וכל הזמן שואלים אותך למה עשיתם ככה ולא עשיתם ככה, ולמה לא ככה וכן ככה, ומתי תממש את האיומים שלך ותפרוש כבר מהממשלה. וכל זה בגלל לפיד המפחיד ובג"ץ המשוקץ שהכריחו אותך לקבל אחריות, והם הרי ידעו שמבחינתך להיות שר זה כמו להשתחוות להמן הרשע, שנאמר: איש שר ואויב המן הרע הזה.

הרבה יותר נחמד שוועדת השרים לענייני חקיקה עושה למענך "הבה נתחכמה לו" (הם תמיד שומרים על רלוונטיות לפרשת השבוע, או פרשת שחיתות כלשהי), ומאשרת להעלות בכנסת את החוק שיאפשר לך לחזור להיות מספר שתיים, ולהכניס ללפיד אצבע בעין. הכי טוב להיות מספר שתיים. ככה אתה יכול להיות סגן שר עם סמכויות של שר, ובלי האחריות המעיקה של השר.

בעצם, למה שלא כולם יהיו מספרי שתיים? נראה לכם שביטן היה מסתבך ככה אילו הוא היה נשאר סגן ראש עיריית ראשון לציון, במקום לקפוץ לעמדת יו"ר הקואליציה? ואם ליצמן יכול לקבל סמכויות בלי לקחת אחריות, למה ששר החינוך לא יהיה סגן שר החינוך ולא יצטרך לנהל כל יומיים משא ומתן מול ארגוני המורים השובתים? ולמה שהרמטכ"ל, למשל, לא יהפוך להיות הסגן של עצמו? ככה הוא יוכל מצד אחד להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, ומצד שני אף ועדת חקירה לא תוכל להדיח אותו כי הוא לא הרמטכ"ל, הוא רק הסגן. ולמה שבנימין נתניהו לא יהיה סגן ראש הממשלה וממלא מקום ראש הממשלה עם סמכויות של ראש ממשלה, אבל בלי אחריות של ראש ממשלה? ככה המשטרה לא תוכל לחקור אותו לעולם, כי הוא הרי לא קשור למתנות של ראש הממשלה, הוא רק הסגן.

כן, הכי טוב להיות מספר שתיים. אני למשל מספר שתיים נצחי של אשתי. כמו ליצמן, רק הפוך – אין לי סמכויות, אבל יש לי אחריות. במיוחד כשאשתי הופכת לוועדת חקירה.

אומנות הצילום

מאז ימי אפלטון מתלבטים הפילוסופים בשאלה גורלית: אם היית במקום כלשהו ולא העלית צילומים לפייסבוק, האם באמת היית שם או שלא היו הדברים מעולם?

עד להמצאת האינטרנט זו הייתה שאלה, ובכן, אפלטונית. אבל בימינו, כשכל הורה מסתכל על ילדיו אך ורק מבעד לעדשת מצלמת הטלפון (לפחות עד שימציאו שבב שיושתל לנו במוח ויעלה לווטסאפ ולאינסטגרם שידורים ישירים מהעיניים), התשובה ברורה: שום דבר לא קרה באמת עד שיופץ לפחות בשתי רשתות חברתיות, ויקבל בתור התחלה 500 לייקים ומינימום 30 שיתופים.

איך אני יודע שזה ככה? כי רק עכשיו נזכרו בפרקליטות הצבאית לעצור סוף סוף את נור ועאהד תמימי מהכפר נבי סלאח ולגבש נגדן כתבי אישום. במשך שנים שתי חסידות אומות העולם האלה מכות ומקללות את חיילינו לעין המצלמות, אבל עד כה בפרקליטות לא עשו כלום כי הן לא קיבלו מספיק לייקים אז מי אמר שזה באמת קרה. עכשיו, כשהסרטון של התקיפה החדשה עשה יותר מדי רעש ושיתופים, כבר אי אפשר להתעלם.

אבל הפעם לא יעזור להן כלום. שתי המכות (אחת דם, השנייה צפרדע) כבר צולמו מכל הכיוונים, וכתבי האישום נגדן יכללו סעיפים חמורים ביותר של הפעלת מצלמה לא מפוקסת, צילום תנודתי בלי אמצעי תאורה הולמים ועריכה תזזיתית וחסרת השראה אומנותית. שתיהן יעמדו למשפט, ואם הסיקור יקבל מספיק ציוצים בטוויטר, הן יורשעו בוודאות ויקבלו סמארטפון עם עדשה כפולה ועבודות שירות ממושכות, שאותן הן ירצו בעבודה למען הקהילה האירופית ועמותת הצדקה בצלם, הנקראת כך בשל פעילותה המסורה להנחלת ערכי הצילום.

או שהמשפט לא יצולם ולא ישותף, ושתי הלוחמות האמיצות ישוחררו על תנאי שבפעם הבאה שהן תתקופנה חיילים הסרטונים ייצאו במהדורה מוגבלת, מה שיאפשר לפרקליטות חובבת השירה להגיד שאולי לא היו הדברים מעולם. עובדה, הם לא ראו שזה צולם.

*** כלבלב, פרק ב' ***

מאז שלפני חצי שנה אירחנו בביתנו כלבלב פקינזי במשך חמישה ימים בלתי נשכחים, ביקשו הילדים שנחזור על הטעות ונאמץ כלב. ליתר דיוק, הבן הקטן ביקש. כלומר התחנן. למעשה הוא הבטיח שאם נכניס הביתה כלב הוא יאהב אותו ויטפל בו וידאג לכל צרכיו, אם אתם מבינים על אילו צרכים אני מדבר. האחים שלו תמכו ברעיון בהתלהבות, זאת אומרת אמרו שממש לא אכפת להם, חוץ מאחותו הגדולה שהביעה שמחה עצומה, והודיעה שאם אנחנו מאמצים כלב היא עוזבת את הבית. "מה זה משנה, את אולפניסטית, ממילא בטח תתחתני בקרוב", אמר הילד וחטף ממנה בראש את הכריות של הספה.

"זה או אני או הוא", אמרה האולפניסטית, "ובכל מקרה רק אני אקבע את השם של הכלב".

"איך תקראי לו?"

"גועל".

המפנה הדרמטי התרחש בנר שביעי של חנוכה, כשאשתי נתקלה בפייסבוק במישהו שפרסם שהוא מחפש בית לכלב פקינזי שלא מסתדר עם הכלב השני של המשפחה, פיטבול אימתני שחולץ על ידיהם ממישהו שגידל אותו לצורך הימורים על קרבות כלבים.

"למה הם לא מסתדרים?", שאלנו, "הפיטבול תוקף אותו?"

"כן", הודה האיש, "אבל רק כשבוקי מציק לו".

בוקי, התברר, הוא שמו של הפקינז, כלב בוגר באורך 40 סנטימטרים ובגובה של שטיחון אמבטיה, שנוהג להתחיל עם כלבים בריונים ואז בא לבכות שמרביצים לו. יעני, ערס צעצוע.

"אני אקפוץ אליכם מחר ונעשה שימוע", אמר הבעלים.

"שימוע?", לא שמענו כל כך טוב.

"תראו", הוא אמר, "אני חייב לוודא שאני מוסר את בוקי למשפחה חמה ואיכותית".

שאלנו אם הוא יביא איתו את הכלב. הוא אמר שאנחנו אלה שעומדים למבחן, לא הוא. אשתי קצת נלחצה והלכה לסדר את הבית כדי לעשות רושם טוב, אבל אני אמרתי שהעניין סגור ואין לה מה לדאוג. הוא הרי מחפש משפחה איכותית, אין סיכוי שהוא יבחר בנו.

"אין שום בעיה", אמרתי לאבא של בוקי, "אתה מוזמן מתי שתרצה".

בינתיים החלטנו לא לספר לילדים, במיוחד לא לאולפניסטית. ממילא הכלב לא ירצה אותנו, ובכלל לא בטוח שאנחנו נרצה אותו. אנחנו לא באמת צריכים בבית כלב שישתולל וישיר כל הזמן שערות. בשביל זה יש לנו אותי.

נראה כבר. המשך יבוא.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com