ידידיה מאיר
ידידיה מאירמנדי אור

1

הלל יאיר וייס ושי פרידמן. שני שמות שכנראה לא שמעתם. או ששמעתם לרגע ושכחתם. אם הם היו נהרגים בפיגוע הייתם יודעים עליהם כל כך הרבה.

איך זה בדיוק קרה, מה המחדלים שהובילו לכך, איפה הם למדו, מה היו התחביבים שלהם, אילו שירים אהבו ומה כתבו במסרון האחרון. פוליטיקאים היו מוציאים הודעות אבל וגינוי, שרים היו באים להלוויה ולניחום האבלים, אזרחים היו מפגינים על אזלת היד של הממשלה. אבל הם לא נהרגו בפיגוע, הם נהרגו רק בתאונות דרכים. הלל יאיר וייס מפתח תקווה נפגע בכביש 90 בערבה, ושי פרידמן מכוכב השחר, נפגע כמה ימים אחריו בכביש 458 ליד מעלה מכמש. אז הכול ממשיך כרגיל.

נכון שמן הסתם דיווחו על שתי התאונות הקשות האלה במהדורת החדשות של אותו יום, ובטח היה איזה מבזק באינטרנט, אבל לא הרבה מעבר לכך. אף אחד לא דיבר על זה. זה לא היה אישיו על סדר היום הציבורי. אני, למשל, שמעתי על שתי התאונות האלה לגמרי במקרה, כמה ימים אחרי שהן קרו. על הלל, ילד מתוק בן 14, תלמיד כיתה ח' בבית ספר 'למרחב', שמעתי מחבר לעבודה שבנו למד איתו בכיתה. על שי, אברך בן 28, אב לשלושה, נודע לי מקרובי משפחה רחוקים שפגשתי במקרה בשבת וסיפרו לי שהבן שלהם גר בקרוואן השכן בכוכב השחר.

ולמה אני נזכר בשגרת תאונות הדרכים דווקא השבוע? האמת שאפשר לצערנו לכתוב על זה בכל שבוע, אבל משהו בשני האסונות האלה זעזע אותי במיוחד. משפחות שלמות שנהרסו, קהילות שטולטלו, מעגלים עצומים של אבל והלם, באזורים שקרובים אלי מגזרית - ואני, ורבים שכמותי, אפילו לא ידענו. ילד מתוק ואבא מתוק נעלמים ברגע אחד, וחוץ ממי שהכיר אותם, החיים נמשכים כרגיל. עולם כמנהגו נוהג. ומסמס.

2

ויש עוד סיבה שבגללה אני כותב על זה דווקא עכשיו: השבוע העולם ציין בחגיגות את תחילת שנת 2018. אנחנו כמובן לא מציינים את החג הזה וכל מה שקשור בו. ובכל זאת, ממסורת אחת שקשורה ליום הזה קשה לי להתעלם: הנתונים שמפרסמת הרשות לבטיחות בדרכים לסיכום השנה היוצאת.

הנה מה שהתפרסם השבוע: בשנת 2017 נהרגו בתאונות דרכים 362 בני אדם. זה אומנם 15 פחות ממספר ההרוגים בשנת 2016, אבל לא נראה לי שזה מנחם מישהו. בטח לא את משפחות וייס ופרידמן. וזה בלי לדבר על מאות הפצועים (כמו למשל אמא של הלל ז"ל, שושנה לאה בת אסתר לרפואה שלמה).

על המספרים הקשים האלה אי אפשר לומר "למניינם". הם הכי למנייננו. אלה החיים שלנו. ואולי אפילו יותר מזה: אני חושב שאין חשש לחוקות הגויים אם נעשה חשבון נפש קטן בכל הנוגע להרגלי הנהיגה, לא רק בתקופה של ראש השנה שלנו, אלא גם בשבוע של ראש השנה שלהם שבו מתפרסמים המספרים האלה. יש כל כך הרבה מה לתקן. כל אחד יודע מה. לא צריך אפילו לפרט.

ותשובה ותשובה ותשובה מעבירים את רוע הגזירה.

3

עניין אחר לגמרי: לפני כמה חודשים כתבתי כאן שבכל השיח המבאס על יהדות ו"הדתה" בשנה האחרונה, היה חסר לי אדם אחד, יהורם גאון. חבל שהתוכנית הוותיקה שלו בימי שישי כבר לא משודרת ברשת ב'. בטח היה לו איזה מונולוג אמיץ שהיה עושה סדר בכל הסיפור. ולא שחסרו כותבים חדי עט שהשיבו מלחמה שערה, שחשפו את הזיוף והצביעות. אלא שרציתי את זה עם הלב של גאון. לא סתם בוז, אלא משהו שבא עם כאב, עם אכפתיות.

אז הנה, יהורם גאון חזר לאחרונה לרדיו אחרי היעדרות ממושכת (לא לרשת ב' אלא לגלי צה"ל), וכבר בתוכנית הראשונה שילם את חובו לחברה. זהו, מבחינתי הוא יכול לחזור שוב לחופשה ארוכה. ולפני שאביא כאן קטעים נבחרים מהמונולוג שלו על היחס שלנו לשבת, חשוב לי להבהיר: אני לא מצטט כאן בהתלהבות את גאון, כ"הסכמה" לכך שצריך לשמור שבת. שבת המלכה לא צריכה הסכמות, אפילו לא מגדול זמרי ישראל. אני מביא את הדברים כי כששמעתי אותם קצת התביישתי. גאון, כפי שתראו מיד, פנה לאלה שמזלזלים ופוגעים בקדושת השבת, שהופכים אותה למטרד, אבל נוכח הדברים שלו חשבתי לעצמי - וזה מתחבר גם לשתיקת הציונות הדתית בעניין השבת והפקרת הזירה לליצמן ודרעי – למה אני לא מדבר ככה על השבת? הרי יצא לי להתראיין פה ושם וגם לכתוב על הנושא, ותמיד ניסיתי להיות מנומס וסולידי ולא כופה, ואני לא מצטער על זה, אבל איפה הלהט, איפה?

4

אז הנה הטקסט. תדמיינו אותו בהטעמה המיוחדת של יהורם גאון, כן?

"היום בבוקר צלצלה אליי השבת, כמו שהיא צלצלה כבר כמה פעמים. עוד כשהייתי בקול ישראל. והיא שאלה אותי, השבת: 'מה רוצים מחיי?'. לא ידעתי מה לענות לה. ביקשתי ממנה שתמשיך לשמור עלינו, אפילו שאנחנו לא שומרים עליה, ומבזים אותה לפעמים לשווא. אתם יודעים שאחד העם כתב ש'אין צורך להיות ציוני, או מדקדק במצוות, כדי להכיר ערך השבת. מי שמרגיש בליבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות של עם ישראל בלי שבת. אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם'. ואת זה לא אמר הרב קוק, או רבי שניאור זלמן מלאדי.

"חכמינו זכרונם לברכה אמרו שאין בעל הנס מכיר בניסו. כאלה אנחנו. נס מובנה בנו ששמו שבת, ואנו מתעלמים, בזים ובוזזים אותו, והופכים אותו למשיסה. ומרוב מאבקים וחישובים, וגמירת חשבון ודילים של מתחת ומעל, מתגוללת הפנינה הזאת בשלוליות שבצידי הדרכים, כששוכחים בכלל מה היא מסמלת, שוכחים שהיא מרכיב בסיסי ועוגן חיים אדיר מימדים, שמכוחו ועוצמותיו, אם מנצלים אותם נכון, אפשר לנהל חיים של משמעות, חיים ערכיים. זה הרבה יותר מעבר, הרבה יותר נשגב, מכן קניון לא קניון, מכן רכבת לא רכבת, מכן הסכם קואליציוני או לא. ואני מדבר, לצורך העניין, כחילוני. וכחילוני בא לי לזעוק את דבר כבודה של השבת. ייעודה הנצחי, השמיימי, לייצר חברה נורמלית שוויונית, בה מגיע לכל הנברא בצלם לנוח מעמל השבוע, לנוח תוך כדי הוראה ובקשה ליצור פסק זמן, להתבשם מיום של מחשבה, שמופרד משאר ימות השבוע, ומפנה מקום לנפש להביט סביבה, להתבונן, להבין, להאזין לרחשי הסובב, להירגע, לנוח, להתחבר לאנשים אחרים, שרצים כמונו כל השבוע. 'ארץ ישראל בלי השבת לא תיבנה אלא תיחרב', כתב חיים נחמן ביאליק, 'עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי'.

"היום או מחר תשב איזו ועדה שישבו בה חילוניים ודתיים, ותחליט על איזו פשרה אם כן לאפשר או לא לאפשר משהו בשבת. 'נו באמת', אמרה השבת, 'עד שלא תבינו שאני לא עניין לוועדה אלא מהות וזהות, שאני נכס ולא נטל, ושאני שייכת לכולם, תמשיכו להקים ועדות בענייני'. אמרה, והזילה דמעה של עלבון".

לתגובות: [email protected]

שי פרידמן ז"ל. אני, ורבים שכמותי, אפילו לא ידענו
שי פרידמן ז"ל. אני, ורבים שכמותי, אפילו לא ידענוללא קרדיט צילום