בשבע מהדורה דיגיטלית

חרדים, אבל אחרת

בלי מלחמות קודש או חינוך של הסביבה, עם השתלבות בחברה ובעיקר יציאה לעבודה, החרדים בארצות הברית שונים מאוד מאחיהם למגזר בישראל.

יאיר שרקי , י"ז בטבת תשע"ח

אוטונומיה חרדית לצד מרחב ציבורי כל-אמריקני. ברוקלין
אוטונומיה חרדית לצד מרחב ציבורי כל-אמריקני. ברוקלין
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

יום שישי, שעות השיא של ההכנות לשבת, השדרה ה‑13 של בורו פארק, המקבילה האמריקנית לרחוב רבי עקיבא בבני ברק.

אני כאן יחד עם צוות טלוויזיה ישראלי, מתחילים לצלם סדרה על החרדים של אמריקה. מהמבטים שנשלחים אלינו ברחוב הצבעוני והסואן, אפשר להבין שחלק מזהים אותנו. מדי פעם אפילו נעצר מישהו, לוחש שגם הוא עוקב אחרי החדשות בארץ ומתעניין מה בדיוק מצלמים. אחרים מנסים להבין מרחוק מה מתרחש, אבל בשום שלב לא מתפתחת התגודדות.

בבני ברק יספיקו חמש דקות כדי לאסוף עשרות סקרנים. ילדים, בחורי ישיבה, לפעמים גם כמה אברכים שיבקשו שהמצלמות יסתלקו. שם זה אפילו לא עולה על הדעת. אולי המרוץ האמריקני לא מאפשר לעצור, ואולי מצלמה פחות זרה בנוף למי שחי בניו-יורק, אבל בעיקר זה סיפור של עמדה נפשית.

רק אחרי כמה ימים של צילומים אינטנסיביים ברחובות ברוקלין, הצלחתי לנסח לעצמי מה מטריד אותי כל הזמן, כמו רעש רקע, לאורך המסע בקהילות החרדיות שם. בחלק מהרגעים כבר שכחתי שאני בכלל מצלם בניו-יורק, ולא עוד כתבה בשכונה ירושלמית. החרדים אותם חרדים, הבעיות אותן בעיות. ברגעים אחרים, לפעמים כעבור דקות בודדות, מול פערי התרבות שמשכיחים כל דמיון, תחושת הזהות המוחלטת התחלפה בשאלה האם מדובר בכלל באותו מגזר. והתעתוע הזה מלווה כל העת, רגע אחד כמעט אין הבדל, וברגע אחר כמעט אין דמיון.

הפער שהכי בולט לעין הישראלית (והדבר ניכר גם בתגובות לסדרה ששידוריה הסתיימו לאחרונה וזמינה לצפייה ברשת) הוא בשאלת היציאה לעבודה. למה מה שמובן מאליו לכל צעיר חרדי-אמריקני, לצאת לעבוד ולהתפרנס, הוא בבחינת בדיעבד גמור בשביל החרדי הישראלי. אבל במהות ההבדל מתחיל עוד קודם: בהכלה, בהשתלבות במרחב. החרדיות האמריקנית לא במאבק. לא על הרחוב, לא על הצביון, בטח שלא על האמריקנים, ואפילו לא על היהודים האחרים.

האוטונומיה החרדית המצומצמת מתקיימת לצידו של המרחב הציבורי הכל-אמריקני. לפעמים הם מתערבים אלו באלו, אבל גם אז אף אחד לא יגיד מילה. אין מלחמות קודש, ואין שום חינוך של הסביבה. חרדי שלא נוח לו, פשוט עובר דירה. גם ברחוב עם רוב חרדי, אף אחד לא יבקש מהשכנה הלא יהודייה להתלבש קצת יותר בצניעות, או יציע לחסום את התנועה בשבת. בוויליאמסבורג, כמה בלוקים מבית המדרש המרכזי של חסידות סאטמר ברחוב ראדני, נתקלתי במסעדה בשם "טרייף". אותיות לועזיות עם צליל יהודי-יידישאי, ולוגו של חזיר. הבעלים, מתברר, הוא יהודי ממשפחה רפורמית שחשב שזה שם משעשע למסעדה שמתמחה בבשר לבן ובפירות ים. למסעדה השנייה שלו הוא קרא "שיקצע", על שם אשתו. אמיתי לגמרי. בירושלים מסעדה כזאת, בטח עם הפרובוקציה הנלווית, הייתה הופכת יעד להפגנות, סמל למריבה. שאלתי את בעל המסעדה אם נתקל בתגובות דומות. הוא נזכר בכמה מיילים מנומסים שקיבל לפני שנים כשפתח את המסעדה, וגם בפגישה עם רב שאמר לו שדווקא השם הזה ימנע בלבול, כך שאף חסיד לא יטעה ויתקרב לאכול שם. וזהו. במקום שבו מתקיימים חיים משותפים, או לפחות מקבילים, של חסידי סאטמר וגויים, דלת ליד דלת, התגלתה לי חרדיות נינוחה יותר. מצד אחד בטוחה בעצמה, ומצד שני מכירה במגבלותיה של הגלות.

הגיוס מפריע

ההשוואה בין החרדים כאן ושם לא תמיד הוגנת. מיעוט קטנטן בתוך בליל של זהויות, מהגרים וקבוצות בניו-יורק, אינו דומה למיעוט הגדול והדומיננטי בישראל, עם כוח פוליטי במדינה שהיא יהודית בהגדרה. חוק המרכולים שהסעיר השבוע את הכנסת הוא דוגמה טובה. גם מי שכועס על המלחמה של החרדים, צריך להבין שהיא מלמדת דווקא על תפיסה ציונית מתרחבת, ובטח על תחושה של שותפים מלאים. במובן מסוים החרדים תפסו כאן את מקומה ההיסטורי של הציונות הדתית, וכבר לא מסתפקים בדאגה לרווחת המגזר או בשמירה על טהרת המרחב החרדי, אלא מבקשים להכתיב את צביון השבת גם בתל אביב ובגבעתיים.

באמריקה לעומת זאת, אין שום מתקפה, אבל גם מגננה לא תמיד דרושה. דווקא הסביבה הלא יהודית מאיימת הרבה פחות. ההבדלים כל כך מובהקים, שאין צורך להגביה את החומות. גם מהצד השני, לעומת האמריקנים שממש לא מעוניינים לשנות את אורח החיים החרדי, בישראל תמיד יש מתח בין הציבור הכללי לחרדיות, שבליבו שאלות זהות שמגיעות עמוק יותר מהוויכוח העז על גיוס, עבודה ומיסים.

ההסבר המיידי שעלה השבוע לפער בין מודל העבודה החרדי-אמריקני למודל לומדי התורה הישראלי, הוא פשוט כי כאן הם יכולים. הקצבאות, מימון לישיבות ולכוללים, הבטחת הכנסה, הנחה בארנונה ועוד כהנה וכהנה קיימים רק בישראל ומייצרים תמריץ ויכולת לא לעבוד. במגזר החרדי נשמע טיעון הפוך: הקצבאות ממילא לא מאפשרות להתפרנס, ודווקא חובת הגיוס היא זו שכובלת את הצעירים לישיבות. יציאה לעבודה משמעותה ויתור על מעמד תורתו אומנותו וגיוס לצה"ל, שהוא בהגדרה כור היתוך משנה זהות. החרדים לא מתגייסים לא מפני שהם לומדים, אלא לומדים מפני שהם לא מעוניינים להתגייס.

לכל אלה יש להוסיף את ההחלטה ההיסטורית לשקם את עולם התורה אחרי השואה. ומעל הכול - את הדומיננטיות הליטאית. הליטאים בישראל הם מיעוט בתוך הציבור החרדי. ביהדות התורה יחסי הכוחות בייצוג הפוליטי הם שש-ארבע לטובת החסידים. אם נצרף לחשבון את הציבור החרדי-ספרדי שצמח לאחרונה, ולפי חלק מהחישובים מהווה היום 50 אחוזים מעולם הישיבות החרדי מבחינה מספרית, נגלה שהליטאים הם לכל היותר שליש מהחרדים. ועדיין הם נותני הטון הבלתי מעורערים.

הגישה הליטאית שמקדשת את חברת הלומדים הפכה קונצנזוס במגזר בישראל. מודל שגם מי שלא נוהג כמותו, כמו מרבית החסידים שעובדים, מתייחס אליו כאידיאל. באמריקה החסידים הם רוב, וזו כבר גישת חיים אחרת. גם התפיסה של הליטאים כאן והליטאים שם לא זהה. בישיבת לייקווד למשל, אחרי שש שנים בממוצע יוצאים התלמידים לעולם העבודה. המשך הלימודים בכולל גם אחרי גיל 30 ו‑40 הוא פריבילגיה לעילויים ספורים. דווקא הזעזועים בהנהגה הליטאית כאן, ותהליכי השינוי המואצים מתחילת שנות האלפיים באקדמיה, בתעסוקה, במבנה המשפחה החרדית ואפילו בצבא, יכולים אולי לייבא לכאן גם משהו מהמודל האמריקני. אולי מחולל השינוי יהיה אם החסידים יחזרו להוביל.

רעבישע אייניקלך

השאלה שחזרה על עצמה הכי הרבה פעמים אצל מי שפגשנו, הייתה "איפה אתם בשבת?". הכנסת אורחים היא אחד מהערכים הכי מושרשים שם, אולי גם זה קשור לתודעת הגלות והערבות בין כל יהודי. ואכן, הפער בין שבת ליום חול בבורו פארק חד יותר מהפער בין יום המנוחה לשאר ימות השבוע בארץ. עולם אחר. בשבת גילינו שההתערות החרדית באמריקה, בעיקר זו החסידית, לא באה על חשבון שימור העולם ההוא, עם כל המסורת הפנימית האותנטית.

אחרי הסעודה המארחים שלנו, נכדיו של אחד מאדמו"רי אמריקה המפורסמים, הזמינו אותי להצטרף לסיבוב של ליל שבת בין חצרות החסידים באזור. כשאתה הולך בבורו פארק בליל שבת אתה קצת חוזר לעיירה, דומה מאוד לסיורי הטישים ברחובות ירושלים. מחסידות באבוב ברחוב 48 לחסידות "באבוב 45" שהתפצלה ממנה, ואחר כך לבית המדרש של רחמסטריווקא, שם נערך טיש משותף של האדמו"ר מבורו פארק עם אחיו, המכהן כאדמו"ר בישראל ובא להשתתף בחתונה משפחתית.

בסוף הגענו להיכל של חסידות סקולען. חצר קטנה, אבל הרבי שלה הוא מזקני וחשובי האדמו"רים בארצות הברית. האדמו"ר חצה את גיל 90, ולרגע נראה היה שהוא מתקשה באכילה מול החסידים. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה מסתייגת, וכמו בתשובה החלו החסידים ניגון שקט עם המילים "אחת נשבעתי אם לדוד אכזב, זרעו לעולם יהיה". חוזרים שוב ושוב על מילות ההבטחה "זרעו לעולם יהיה", כמו מדגישים כיצד בזכות ההקפדה על כל אותן מסורות, גם על אדמת אמריקה, השתמר העולם החסידי ממזרח אירופה כמעט באופן מושלם.

השיטה החסידית, שמעבירה את ההנהגה מאב לבן על פי שושלות משפחתיות, מעלה לא מעט שאלות, אבל דווקא שם נחשפתי לעולם הפנימי של הבנש"קים, נכדי האדמו"רים, או כמו שמכנים אותם ביידיש "רעבישע אייניקלך". מתברר שפרט לפריבילגיות וללבוש המיוחד שמבהיר לכולם שמדובר בנסיך מיוחס, אסור לכל בנש"ק כזה להוציא רישיון נהיגה, או להיראות כשהוא אוכל במסעדה ברחוב. גם את המעיל העליון הכבד הם לא יפשטו ברחוב ולא משנה מה מזג האוויר, ואלו רק חלק מרשימה ארוכה של תקנות ומנהגים, חלקם מוזרים. אבל לידיעה מקטנות, כמעט מגיל אפס, שאולי יום אחד בגלל הייחוס ייקרא מי מהם להנהיג את העדה, יש גם כוח. היא יוצרת מחויבות אחרת. גם ביום חול של ניו-יורק.

לתגובות: 2sherki@gmail.com