הצריבה שנותרה ממצרים – לפרשת בא

תודעת כאב הרדיפה והשפל, זכר הלב האטום והיכולת להיחלץ ממנו נותרו צרובים עמוק בתודעת הלאום הישראלי מאז הגאולה מגלות מצרים והלאה.

שמעון כהן , ג' בשבט תשע"ח

צריבה תודעתית
צריבה תודעתית
פלאש 90



טוען....

על פרשת בא והזיכרון הצרוב בתודעה היהודית מגלות מצרים שוחח המרצה והמטפל הרב ניסים אדרי לקראת השבת המתקרבת.

מאז היציאה ממצרים מהווה מצרים עבור העם היהודי מודל לארץ קפואה שלא הרבה משתנה בה, ארץ שכולה בית עבדים שלעולם לא יזכו לחנינה, ארץ של מאסר עולם מתמשך ומוחלט. מצרים מסמלת את הנקודה הנמוכה ביותר, נקודת מ"ט שערי טומאה, נקודה נמוכה כל כך שבה גם שורה ארוכה של מכות פלאיות אינה מזיזה דבר בליבו של המנהיג, פרעה.

ועם זאת משהו שובר את ליבו. זה קורה כאשר מסכת הפרעונים הקבועה נקטעת עם מותו של יורש העצר במכת בכורות. שרשרת הפרעונים נשברת ופרעה מבוהל עד מוות והוא נכון לשחרר את ישראל. ברגע זה של יציאה ממצרים אוסף העבדים הופך ליישות אחת, לעם אחד, וכמו עיסה שלא תוכל לחזור ולהיות פירורי קמח כך גם העם לא יוכל עוד לחזור לאסופת עבדים בודדים.

מוסיף הרב אדרי ומעיר כי אם נדמה היה לנו שדברים גדולים צריכים הכנה והדרגתיות, הרי שבאה הגאולה משעבוד מצרים ודווקא היא מתרחשת בחיפזון ופתאומיות.

בכל שנה ושנה עם ישראל נזכר מחדש גם בכאב, גם בשיעבוד ולא רק בסוף הטוב והזיכרון נצרב בו עד כדי האיסור שלא לתעב מצרי כי גר היית בארצו'. תקופת החיים במצרים לימדה את עם ישראל עד כמה לב יכול להיות אטום, עד כמה הוא יכול להיות לב של אבן.

ומה באשר לנו עצמנו? אמנם אין אנו פרעה," אבל אולי יש גם בנו קצת לב אטום. יש בנו אהבה, אמונה, רצון אומץ וטוב ולפעמים השערים נעולים, שכחנו לשים את הזולת במרכז, שכחנו מה זה להיות ילדים תמימים, אנחנו קצת בעלי לב אטום".

ואת האטימות הזו פותח הכאב. יש בכאב מהלך של ריפוי. מתוקף היותנו עם שצמח מתחתיות ארץ, ממ"ט שערי טומאה, אנחנו מודעים היטב למשמעותו של כאב, אנחנו מסוגלים להזדהות עם כאבו של הזולת ומתוך כך לפעול לגאולתו, הכאב מאפשר לנו להתאחד כפי שהיה במרוצת הגלות כאשר עם ישראל נרדף על כל גווניו ורבדיו ללא הבדל מפלגה או דעה.

"בליל הסדר אנחנו מתלכדים ומצרפים את כולם לשולחן, מכניסים את העניים, מצרפים גם את הרשע וגם את האדיש שאינו יודע לשאול. מתוך הכאב נסללת הדרך לאחדות ואל הלב השבור, משם אנחנו מגיעים אל עצמנו, אל ה' יתברך ואל הזולת".