רינה אריאל
רינה אריאלצילום: עצמי

קמתי הבקר ליום חדש. יום בו נפגשתי עם עוד רצח. עוד יתומים שמתעוררים ללא אבא. עוד אלמנה שצריכה להתמודד לבד.

עוד מעגלי כאב שהולכים וגוברים ומתפשטים לכל מקום. רק להתבונן במשפחה היפה והשמחה שהגזע נגדע. רצח רק בגלל חיים בארץ באהבה ושמחה.

כל רצח כזה נותן אגרוף חזק בבטן ומעצים את הכאב הפרטי המטורף.

וברגעים אלו צריך להרים ראש לגשת ולקחת אבן ועוד אבן ולבנות. לבנות מקווה ועוד בית בישוב. לקחת עוד לבנה ולדאוג לעוד מבנה ועוד שכונה.

לרוץ ולצעוק שאסור לאפשר לשכונה יפייפיה בלב גוש עציון להיחרב. חייבים להחזיק את נתיב האבות למנוע את ההרס הבא.

ואז לקחת את כל האבנים והלבנים ובשורה ישרה ובשירה אדירה לעלות להר הבית צעד אחר צעד אבן אחר אבן ולבנות את המבנה החסר לבנות את המקדש ולקרא בשם ה.

דווקא בעת כזאת של כאב וייסורים יש בנו עוצמה אדירה להרים ולו אבן קטנה ולצעוד בכבישים מלאי הדם הישר למקדש.

בחיבוק אדיר לכולנו.