בשבע מהדורה דיגיטלית

על קרן הצבי

כמה שלא מעבירים ביקורת על הדואר, הוא ממשיך להיות איטי ולא יעיל. וגם כמה מילים על אהרון אפלפלד במלאות שבוע לפטירתו

דביר שרייבר , כ"ד בטבת תשע"ח

"הדואר בא היום" הוא שיר מדע בדיוני. דואר ישראל
"הדואר בא היום" הוא שיר מדע בדיוני. דואר ישראל
צילום: פלאש 90

בסך הכול התקשרתי לשאול מה קורה עם התשלום שהיה אמור להגיע אליי לפני המון זמן בעבור עבודה שעשיתי לפני יותר מדי המון זמן.

"אה, כן", אמרה המזכירה (לא יודע למה קוראים לה ככה, היא בכלל לא זכרה במה מדובר), "יש פה באמת צ'ק בשבילך".

"צ'ק?", התאכזבתי, "למה לא העברה בנקאית?".

"העברה בנקאית?!", היא נדהמה, "אנחנו לא עושים דברים כאלה".

"למה?", התעקשתי.

"העברה בנקאית היא מיידית", נזפה בי המזכירה, "הצ'ק שלך דחוי לעוד חודשיים".

"אז איך הוא יגיע אליי?", התחלתי להזיע.

"מה זאת אומרת איך?", היא גיחכה, "בדואר".

"לא בדואר", התחננתי, "רק לא בדואר!".

הדואר הוא מופע קסמים מרהיב ביופיו – אתה לוקח מכתב, שם אותו בתיבה האדומה, ואף פעם לא יודע איזה שפן ייצא משם אחר כך. כבר בשנות התשעים של המאה שעברה עמדה סדרת המופת סיינפלד על התופעה המדהימה של הדואר (האמריקני, כן?) השולט בנתיניו ביד רמה ומעביר להם מכתבים רק כשבא לו, מתי שבא לו, אם בא לו. ואם ככה היה באמריקה בעידן שבו האינטרנט עוד היה בחיתוליו, מה נאמר אנחנו במדינתנו הקטנטונת מוקפת האויבים וההייטק, שעדיין נזקקת לדואר הישן והרע כדי לקבל, למשל, המחאות בשוטף פלוס מה בוער לך ומה הלחץ.

אצלי בשכונה, לדוגמה, הדואר מגיע לפעמים לא ולפעמים לא כל כך. זה עוד היה יכול להיות נסבל איכשהו, אילו הדוור לפחות היה מחלק את המכתבים הנכונים לאנשים המתאימים. אבל בכל פעם שהדואר מגיע (אם הוא מגיע), אני מוצא בתיבה שלי מכתבים המיועדים לכל מיני אנשים שאני לא מכיר כמו שרעבי ושרביט ושרשלום ושרן השכל (מישהו יודע איפה היא גרה ובאיזו מפלגה היא עכשיו?) וכל מיני שמות אחרים שמתחילים בשי"ן ורי"ש כמו שרייבר, אבל הם ממש לא שרייבר אלא יותר סימן לכך שלדוור לא היה כוח לקרוא את כל האותיות. וזה בימים שהוא משקיע. לפעמים הוא סתם משחק עם עצמו ארץ-עיר, ואז שם לי בתיבה מכתבים שאפילו לא מתחילים בשי"ן אלא באות שהוא הגיע אליה בכניסה לבניין. גם את המכתבים לשכנים שעזבו אותנו כבר לפני שנתיים הוא עדיין שם אצלנו, למרות שהם שילמו תמורת שירות דואר עוקב. והוא באמת מגיע בעקביות, הדואר. אבל לא לכתובת הנכונה.

הכי מרגש זה למצוא בתיבה מעטפה עם כיתוב בלועזית והזמנה לכנס יוקרתי שעורכת חברה בינלאומית כלשהי בלונדון, ואז לגלות שהיא בעצם מיועדת למישהו בשם Dr. Refaeli Zvi, Tel- Aviv, שזה כמעט כמו דביר שרייבר, בית שמש, אבל לא. זה כאילו הדואר אומר לנו: חבר'ה, המכתבים שלכם כבדים ולא רווחיים, וקר וחם בחוץ ויורד גשם ושרב, אז למה שלא נזרוק אותם איפה שבא לנו ואתם כבר תסתדרו ביניכם ותעבירו אותם למי שצריך?

בעצם זה רעיון לא רע. זה מין משחק היכרות שכזה שהדואר מארגן בין כל תושבי ישראל, והרי נאמר בפירוש שכל ישראל ערבים זה בזה, חוץ מהדואר שלא מתערב. אז אם מישהו קיבל בטעות חבילה שהזמנתי מסין לפני חודשיים והמחאה על שמי הנושאת את התאריך אחרית הימים, נא ליצור אתי קשר. אשמח להחליף אותם תמורת מכתב מהבנק על שם אווה קומרובסקי מגבעתיים, והתראה אחרונה לפני הוצאה לפועל שרשומה על שמי ומשום מה הגיעה אליי, לא לגמרי ברור לי למה.

אהרון רודף שלום

47 ספרים פרסם אהרון אפלפלד ז"ל, ובכולם השואה נוכחת, רובצת ברקע באימה. אבל עם כל הרוע והאכזריות שאפלפלד חווה כילד ניצול שואה, הספרים שלו מלאים חמלה ואמונה גדולה באלוקים וביכולתו של האדם לתקן ולא לקלקל, לעשות טוב ולא רע. הכתיבה של אפלפלד מאופקת, שקטה, מדויקת, ודווקא בגלל זה כל כך נוגעת ללב ולנפש.

ספריו של אפלפלד תורגמו ויצאו לאור בכל רחבי העולם, הוא העניק ראיונות והרצאות בנפש חפצה, אבל סירב בעקביות לנצל את מעמדו למען מטרות פוליטיות. כיאה לשמו, אהרון, הוא היה אוהב שלום ורודף שלום ולא הסכים למתוח ביקורת על הממשלה, כל ממשלה, למרות שידע היטב מה שכרו של מי שנותן למראיין את הכותרת שהוא מחפש.

בעולם שבו אוהדים של הפועל תל אביב מאחלים בקביעות שתהיה שואה למכבי, סגן רמטכ"ל משווה את החברה הישראלית לנאצים, אנשים מרעיפים אלו על אלו קללות חמות בפייסבוק ופוליטיקאים מתחרים ביניהם מי יהיה יותר טראמפ מדונלד, בעולם כזה ראוי לפתוח מדי פעם ספר של אפלפלד ולזכור שאפשר גם אחרת. צריך להיות אחרת.

שבוע לפטירתו של אהרון אפלפלד. יהי זכרו ברוך.

*** אנטיוכוס ואני ***

אחרי השיחה הטלפונית עם מ', הבעלים של הכלב הפקינזי בוקי, הבנו שהוא ייתן את הכלב למישהו אחר. הוא חיפש לבוקי משפחה חמה שתדאג לו, אבל אני הרי שונא חום, הבת שלי לא סובלת כלבים והדבר היחיד שהילדים שלי הצליחו לאלף זה אותי. היה ברור שאין שום סיכוי בעולם שהכלב הזה ינחת אצלנו, ברוך השם.

במוצאי חנוכה הגיע אלינו מ', הבעלים של בוקי, כדי לעשות לנו חקירה צולבת שמסקנותיה יהיו שהכלב ראוי למשהו הרבה יותר טוב מאיתנו. זאת אומרת ממני. מ' דיבר בהתרגשות על הקשר הרגשי שנרקם בינו לבין בוקי ועל כך שנורא קשה לו להיפרד ממנו, אבל אין לו ברירה כי יש לו עוד כלב והם לא מסתדרים זה עם זה. עמדתי להגיד שאני לא מסתדר אפילו עם עצמי, אבל הילדים הקדימו אותי והצהירו שאנחנו משפחה למופת כמו שרואים בסרטים. הם רק שכחו להגיד אילו סרטים.

"נהדר", התרגש מ', "אני כל כך שמח שמצאתי לבוקי משפחה טובה".

"אין מה לעשות", ניחמתי את הילדים, "הוא כבר מצא משפחה מאמצת לכלב".

"אבא", הם אמרו, "הוא מתכוון אלינו".

"אתה רציני?", נחרדתי, "אתה נותן לנו את הכלב?".

"בתנאי אחד", הוא אמר, "שמדי פעם תשלחו לי תמונות".

"נו, שיהיה", נכנעתי, "עוד פה אחד להאכיל".

מ' נבהל והתרה בנו שאסור לתת לכלב אוכל של בני אדם, אלא רק אוכל מיוחד לכלבים. שאלתי מה מיוחד בו. הוא אמר שהמחיר.

"טוב", אמרתי, "בטח אפשר מדי פעם לזרוק לו איזו עצם, לא?".

"חס וחלילה", התרה בנו מ', "זה מסוכן בשבילו".

"ובשר?".

"לא".

"טונה?".

"ממש לא".

"חלב? גבינה? שמנת?".

"בשום פנים ואופן לא", התעקש מ', "אם אתם נורא רוצים, אתם יכולים מדי פעם לתת לו נקניקייה".

"אהה!", חגגתי, "אז מותר לו אוכל של בני אדם!".

"ממתי נקניקיות זה אוכל של בני אדם?", תהה מ'.

למחרת, בחגיגיות מעושה (או מאוסה, תלוי את מי שואלים), הגיע אלינו הוד מלכותו בוקי וסקר את המסדר שהעמדנו לכבודו. קנינו לו אוכל מיוחד של כלבים בצורת עיגולים חומים יבשים שנראים כמו, אתם יודעים, נו, כמו הקורנפלקס המצופה שהילדים שלי אוכלים. הם קוראים לו בשמו המקורי, אחותם קוראת לו גועל (אם היא בכלל קוראת לו), ואני קורא לו אנטיוכוס, כיאה למי שירד לחיינו בעיצומו של חג החנוכה. בוקי גועל אנטיוכוס השני. המשפחה תימתח להקשב.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com